favicon2

בנקים ישראלים – רפורמת הבנקים של כחלון

הייתי אומר זה הוא הנושא בין החשובים ביותר במדינת ישראל, שבכלי התקשורת לא תישמעו עידוד כל שהוא, אילו מדובר ביוזמות חיוביות… או שלא תשמעו ביקורת במידה והכול גרוע. גם מצד הראשויות וממשלה לא נוהגים להעלות את הנושא כנושא שברור מאליו, שהתנהלותו הוא בעייתי ומרבית תכניו כבר רקובים מזמן. הרי אם תשאלו כל האחד ברחוב, אז מיד תגלו "שהלקוח לא מרוצה".

השאלה שנשאלת כאן: אינטרס של מי זה משרת!?

בהמשך אני אציג לכם יוזמה, שלפחות כבר בשלבים הראשונים נראית נפלאה… רק שלא תבינו לא נכון, אני לא בה להגן על מישהו או להתחנף וכמובן אין לי אינטרס, פשוט מציק לי כל הסיפור הזה.

אחרי שהשר האוצר כחלון הכריז על רפורמה בבנקים, שמטרתה להפריד מהם את חברות כרטיסי האשראי, מיד קמו חכמים שמיהרו להביע ביקורת חריפה ליוזמת השר. אני לא אגיד לכם למה, פשוט תבינו לבד מה המניע של אותם "הצדיקים".

תמיד לימדו אותי, אם אתה לא מרוצה ממשהו, ואתה בה ומשמיע ביקורת בקול רם, אז במקביל תקום ותראה באמצעות דוגמאותיך האישיים איך זה – כן נכון לעשות.

אני מנהל יחסים עסקיים וחברתיים עם מדינות רבות בעולם, והנה אחד הפתרונות לסוגיית הבנקים וכמובן רפורמה שבאה בעקבותיה. לא מזמן מצאתי יזמים ממדינות אסיה, בעיקר מסין והם כבר היום מעוניינים להשקיע ולקחת חלק בתחרות למען שיפור השירות בענף הבנקאי.

זה יהיה מהלך היסטורי למדינת ישראל, מהפכה, וכמו שנוהגים לומר – "למבינים בלבד"… מהפכה בתחרות העסקית תתרום משמעותית למסורת הבנקאית בארץ, שעד כה כשלה. מכאן… אני מעביר שרביט לכלכלנים, יזמים ושאר אנשי עסקים.

בנקים ישראלים - רפורמת הבנקים של כחלון

 

favicon2

המשטרה ממליצה להעמיד לדין את שרה נתניהו ?!

אני לא בא לנקוט כאן עמדה בסוגיית שרה נתניהו  לכאן או לשם, כי האמת… אני לא בקי בפרטים. ובניגוד לכל מיני חכמים בשם עצמם שתפסו טרמפ על הנושא בעד או נגד, אני לא רוצה להשתתף במצעד האיוולת הלאומי, שחייבים לתפוס צד.

מה שכן, כבר אמרו חכמים וטובים ממני על כגון דא נאמר, הפרצוף הזה הוא, פרצופה של המדינה. ההתנהלות, הברדק התקשורתי, פסטיבל היחצנים הלאומי, רק מתגמד לעומת הדבר האמתי.

תקשיבו טוב לקראת מה שאני עומד לומר לכם, חברים נכבדים, "יש קשרי הון ושלטון במדינת ישראל", שמעתם? שוב, "יש קשרי הון ושלטון במדינת ישראל הנאורה".

טוב רק רגע, ברור שלא חידשתי לכם כלום, הרי התעייפנו מלשמוע את כותרות החדשות בקרים ולילות על כל אנשי הציבור שמעלו בכספי הציבור ובכבוד הבוחרים ששלחו אותו. אז אולי בעצם הגיעה הזמן להתעסק בדבר האמתי ולא בתוצאה. אולי הגיע הזמן שנשאל את עצמנו למה זהו המצב, ולייתר דיוק לשאול "איפו טעינו".

יש תחושה ציבורית של אנייה טובעת ולא רק שעכברים בורחים אלא שהרב חובל נעלם. שבמדינה דמוקרטית הרב חובל הוא לא אדם אחד אלא כולנו, כל אזרחי מדינת ישראל כולנו אחראים למה שקורה כאן, לפני ואחרי הבחירות.

צריכים לעשות פסק זמן פוליטי מכל המצב הערכי ולהתחיל לטפל בסוגיות החשובות הערכיות שלנו כמדינה.  כי מי שאין לו זמן למדינה… כשיהיה לו זמן אולי לא תהיה לו מדינה.

favicon2

ליכודניקים למען אחדות

חברים כל מי שפותח את כלי התקשורת ושומע את הכתבים הפוליטיים, על מגעים לממשלת אחדות, וצירופם של חכ"ים "המחנה הציוני" כשותפים בכירים בממשלת נתניהו, מיד שומע את כל מעגלי הקולות מתוך הליכוד מי בעד ומי נגד. שהאבסורד הכי גדול הוא בעצם שהמתנגדים למהלך הם בעצם מתנגדים ליוזמת וגישושי ראש הממשלה שהוא יו"ר התנועה שלהם בעצמם. וכבר מתעוררת שאלה לא נעימה האם אותם ליכודניקים יותר חכמים מרואה"מ שלהם,  או שתהליך קבלת ההחלטות הפוליטיות בעידן שלנו כבר מזמן לא אידאולוגי ויותר הפך להיות "כסאולוגי". אם בעבר היו ממשלות אחדות בין הליכוד לעבודה בימים שעוד הייתה קצת אידאולוגיה, הרי היום שבאמת, לטעמי  "אין הבדל גדול" בין הליכוד למחנה הציוני,  למעט ערב בחירות ומי מיחצ"ן מי.

האם עוד כמה ג'ובים וסידורי עבודה לעוד כמה פעילים לא שווה את ערך האחדות בעם ישראל, האם לא הגיע הזמן לצאת מהשבטיות הסקטוריאלית שדואגת רק לאנשים הקשורים לצלחת, שבמקרה הזה היא צלחת חד פעמית…

האם נגזר עלינו לחיות מבחירות לבחירות במתכונת של תכנית ראליטי, הרי יש לנו כל כך הרבה נושאים שמדינת ישראל מתמודדת איתם; ביטחונית, חברתית, כלכלית ובעיקר מוסרית ערכית. אז באמת חברים, אני שואל, האם הדבר היחיד שימנע בעדנו לשתף פעולה למען עמנו וארצנו הוא עוד תפקיד לקבלני קולות?

לך מכובדי ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, אני קורא, אם הגעת למסקנה. שטובת המדינה היא שצריך ממשלת אחדות, נאחל לך שתצליח ושתדלג את הקריאות הקטנות של אנשים קטנים שלא מסכימים אתך.

בחירות ודמוקרטיה בישראל

ישראל מאז יום הכרזת העצמאות מתנהלת כמדינה דמוקרטית בה פועלת השיטה של דמוקרטיה ייצוגית. כלומר שיטת בחירות בה הציבור בוחר את נבחריו, במקרה של ישראל אלו הן בחירות פרלמנטריות (הבחירות הכלליות לכנסת). ההגדרה הקלאסית של דמוקרטיה היא "שלטון העם", מושג ששורשיו ביוון העתיקה, אך כמובן שההגדרה של דמוקרטיה היא קצת יותר רחבה ומורכבת וכוללות יסודות נוספים של חירות, הפרדת רשויות, שלטון החוק וכמובן עיקרון הכרעת הרוב.

לפי שיטת הבחירות בישראל, פעם ב 4 שנים הציבור בוחר את נציגיו לכנסת בשיטה מפלגתית יחסית. שיטת הבחירות בישראל מאז ומעולם הייתה דמוקרטית, אם כי נבחרי הציבור בשנותיה הראשונות של ישראל ריכזו בידם כוח רב אשר מקורו היה איגודי העובדים ונדרשו שנים עד אשר נוצרה מערכת יותר מאוזנת של מוקדי כוח במדינה. מפא"י הייתה מפלגת השלטון במשך שנים רבות, על גלגוליה השונים עד למהפך של 1977. מפלגה זו איחדה את כל הפעילות של היישוב העברי בטרם הקמת המגינה למסגרת ממלכתית "מונח שטבע דוד בן גוריון" של מדינה ריבונית בעלת מוסדות שלטון.

אחד מאבני הדרך של הדמוקרטיה הישראלית הייתה המהפך של 1977, הייתה זו הפעם הראשונה שתנועת העבודה ירדה מהשלטון וחלו חילופי שלטון כראוי למדינה דמוקרטית. רשימת הליכוד זכתה ב 43 מנדטים ומנחם בגין הקים את הממשלה והציג אג'נדה חברתית-כלכלית חדשה, השונה מזו הסוציאליסטית ששלטה עד אז.

מאז הקמת המדינה ועד היום, ישראל התמודדה עם מצב ביטחוני מאתגר מאוד עבור מדינה דמוקרטית. כאשר מדנה מתנהלת במצב מלחמה היא צריכה לנווט בין ערכים מתנגשים; מצד אחד עומדים לנגד עיננו חירויות הפרט וזכויות אדם ומצד שני אילוצי ביטחון אשר לפעמים מגבילים את אותן החירויות. לדמוקרטיה הישראלית לא הייתה שום ברירה אלא להתעקש לקיים את שני האילוצים בו זמנית, הרי גם שמירה על בטחון האזרחים היא אחת ממטרות המדינה ברמה הרעיונית. זוהי נקודה מעניינת העומדת מאחורי דיון ציבורי של חוקים שונים העולים לסדר היום על בהתאם לאירועים ביטחוניים שונים.

ללא שום צל ספק, שיטת הבחירות והדמוקרטיה הישראלית עדיין נמצאת בתהליך של התפתחות ושינוי. ניתן לראות זאת בביקורת הרבה על שיטת הבחירות ובעיית המשילות אשר עולה הרבה פעמים לסדר היום. ניתן לצפות לשינויים רבים בעתיד בנקודה הזו.

חוקה מה זה

החוקה היא בד"כ מסמך כתוב בעל תוקף משפטי המגדיר את העקרונות הבסיסיים של המשטר במדינה. החוקה מבטאת את הערכים ואת עקרונות היסוד של המדינה. זהו מסמך המגדיר את הישות עצמה מבחינה רעיונית. מעצם ההגדרה של החוקה ניתן לצפות כי היא כוללות את הוראות הייסוד של מבנה המשטר, צורת הבחירה והסמכויות השלטוניות השונות.

כל מדינה מבטאת את החוקה בהתאם לאופייה אך ברמת העיקרון לחוקה יש מעמד שהוא מעל לחוק בכל המדינות בהם יש חוקה. כלומר, אם חוק אינו עומד במבחן החוקתי אין לו תוקף. לא בכל מדינה קיימת חוקה אך במדינות בהן היא קיימת בדרך כלל דרוש רוב מיוחד על מנת להכניס שינויים בחוקה.

מבין החוקות המפורסמות ניתן להזכיר את חוקת ארה"ב מ 1789 אשר מהווה מודל והשראה לחוקות במדינות אחרות. למרות שהחוקה עברה 27 תיקונים, עקרונותיה הבסיסיים עדיין בתוקף. באותה הנשימה ניתן גם להזכיר עוד שתי חוקות ותיקות, הפולנית (1971) והצרפתית (1792).

במקרה של ישראל, האבות המייסדים של המדינה שאפו לכונן חוקה ואף הכריזו על כך במסגרת הכרזת העצמאות. אך ההבטחה לחוקה מעולם לא התממשה. המחוקקים בכנסת ישראל מעולם לא הצליחו להגיע להסכמה לגבי החוקה וכך נולד הרעיון של חוקי הייסוד. היה זה בעצם פתרון פשרה שעליו הוחלט ב 1950. חוקי הייסוד נועדו להיות הבסיס לחוקה העתידית.

פרופ' רות גביזון, לשעבר נשיאת האגודה לזכויות האזרח, מסברה את שלושת המחלוקות העיקריות אשר עמדו כמכשול בפני הניסיון לכונן חוקה בישראל:

  1. מחלוקת חילונית-דתית על הגדרת האופי היהודי של המדינה. נבחרי הציבור, נציגם של הציבור הדתי והחרדי דח
  2. ו את רעיון החוקה מכיוון שמבחינתם ל "חוקת התורה" יש ערך עליון והם חששו שהחוקה המוצעת תחזר את מעמד הלאומיות החילונית של ישראל.
  3. מחלוקת על תפיסת עולם חברתית כלכלית. השאלה שנשאלה כאן היא האם המדינה מחויבת רק להבטיח את חירות האזרח או גם עקרונות של צדק חברתי.
  4. התנגדות של דוד בן גוריון לקיבוע של שיטת הבחירות היחסית שמבחינתו אינה מאפשרת משילות טובה. בין גוריון שאף לשיטה אזורית-רובית בהשראת האנגלים.

שיטת הממשל בישראל

שיטת הממשל בישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, זהו מבנה שלטוני בו האזרחים בוחרים פרלמנט בצורה דמוקרטית ועל פי הרוב בפרלמנט מורכבת הממשלה. בעל הסמכות בשיטת ממשל זו הוא ראש הממשלה, אך למעט אפיזודה קצרה בשנות התשעים, ראש הממשלה אינו נבחר ישירות על ידי הציבור אלא ממונה על ידי נשיא המדינה לאחר הבחירות לכנסת. הנשיא, בהתאם לתוצאות הבחירות, מסמיך את האדם בעל הסיכויים הגדולים ביותר להקים קואליציה הנתמכת על ידי רוב הפרלמנט. יש לציין כי בשיטת ממשל זו הנשיא הוא על סמכויות מעטות ותפקידו בעיקר ייצוגי.

 

 

אזרחי ישראל בוחרים את נציגיהם לכנסת בשיטת בחירות ארצית; כל מפלגה מקבלת נציגות יחסית בכנסת בהתאם לאחוז ההצבעה עבורה בבחירות הכלליות ובהנחה שעברה את אחוז החסימה אשר עומד היום על 3.25%.

 

בשיטת הממשל בישראל מיושם עקרון הפרדת הרשויות במסגרתו פועלות 3 רשויות נפרדות – הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת. כך נמנע מצב של ריכוז הכוח במקום אחד וניצולו לרעה ומתקיים איזון בין רשויות בעלות סמכות.

הרשות המבצעת היא ממשלת ישראל והעומד בראשה. ראש הממשלה הוא זה הממנה את השרים בממשלתו אך הוא חייב את אישור הכנסת למינוי (הרשות המחוקקת). ממשלת ישראל היא הסמכות המייצגת את ישראל בעולם. הרשות המחוקקת היא כנסת ישראל ובה 120 חברי כנסת אשר נבחרו על ידי הציבור בבחירות מפלגתיות. היא זו המחוקקת חוקים באמצעות הצבעות והכרעות רוב. מערכת בתי המשפט בישראל משמשת כרשות השופטת. מערכת בתי המשפט מורכבת מערכאות משפטיות שונות ולה ניתנה סמכות השיפוט בישראל.

 

שיטת הממשל בישראל נתונה לביקורת מזה שנים רבות. בעקבות לחץ ציבורי השיטה שונתה בשנות התשעים בהן לראשונה בהיסטוריה נערכו בחירות ישירות לראשות הממשלה. היה זה ב 1996, כאשר שמעון פרס התמודד מול בנימין נתניהו. ניסיון זה לא עלה יפה, ישראל מצאה את עצמה במציאות פוליטית המורכבת ממפלגות קטנות רבות היוצרות חוסר יציבות קואליציוני. ראש הממשלה אמנם נבחר על ידי הציבור אך הוא התקשה מאוד להחזיק קואליציה פרלמנטרית. שיטת הבחירות הישירה בוטלה אך ישראל עדיין נמצאת במצב בו בוחנים אלטרנטיבות ורעיונות לשיטה בשל החסרונות הרבים של השיטה הקיימת.

שמאל וימין בפוליטיקה

הפוליטיקה הישראלית נחלקת לגוש הימין וגוש השמאל, בעוד בשנותיה הראשונות של המדינה חלוקת הגושים שיקפה תפיסת עולם סוציאליסטית אל מול תפיסת העולם של תנועת חירות אשר דיברה על יוזמת הפרט והתנגדות ל"טוטליטריות משקית". היום החלוקה נושאת אופי שונה המתבטא בעיקר בסוגיות ביטחוניות ופחות בסוגיות חברתיות וכלכליות. ברמת העיקרון גוש השמאל הוא נושא הדגל של הגישה היונית וגוש הימין נוקט בגישה הניצית.

 

חלוקה זו נולדה לאחר מלחמת ששת הימים ב 1967, מלחמה אשר הסתיימה כאשר ישראל מחזיקה בשטחים נרחבים הכוללים את מזרח ירושלים, שטחי יהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן וחצי האי סיני. הדאגה הקיומית של המלחמה התחלפה בתחושת ניצחון ואופוריה ושאיפות, שלראשונה נראו ריאליות, ליישוב הארץ בגבולותיה התנכ"יים.

 

המלחמה הציבה את ישראל במציאות חדשה מבחינה טריטוריאלית ודמוגרפית וכך התחילה להיווצר החלוקה הגושית המוכרת לנו היום; חלוקה גושית בה השמאל מציג עמדה של נכונות לוויתורים טריטוריאליים בניסיון להגיע להסדר עם הפלסטינים ומדינות ערב, לצד עמדה המתנגדת לפשרה וקוראת לשלום תמורת שלום. כמובן שבין נקודת הקיצון של הקוראים לנסיגה לבין אלו האומרים "אף שעל" נולד גם המרכז הפוליטי השואף לפתרון ונוקט בגישה יותר פרגמטית הכוללת פשרות מתונות.

 

המחלוקת הפוליטית בין ימין לשמאל היא מחלוקת קשה הנוגעת למהות הקיום של ישראל. כל אחד מהצדדים, לפי תפיסתו, רואה בדרכו הפוליטית את הדרך היחידה. לא אחת אנו רגילים לשמוע האשמות הדדיות בין ימין ושמאל ואזהרות מפני סכנה מוחשית לקיומה של המדינה. הנרטיב של הימין היום מזהיר מפני סכנות הטרור הכרוכות בנסיגה משטחים והנרטיב של השמאל מזהיר מפני האיום על הרוב היהודי בארץ.

 

באופן אירוני כאשר אנו בוחנים את הדברים בפרספקטיבה היסטורית אנו נתקלים במנהיגים אשר צמחו מתוך גוש השמאל ונקטו במדיניות "ימנית", אך גם להפך, מנהיגי ימין אשר הובילו מהלכי החזרת שטחים ופינוי ישובים. כמובן שלא ניתן לשים קו הפרדה מוחלט בין ימין לבין שמאל,. זהו רק ניסיון לאגד קבוצות פוליטיות בעלות מחנה משותף ונכונות לפעולה למען השגת מטרות משותפות.  קיימים גם קונפליקטים פנימיים בתוך הגושים וניתן למצוא דוגמאות של אנשים בעלי תפיסה ביטחונית המזוהה עם הימין וגישה ליברלית המזוהה עם השמאל, לצורך הדוגמה

פוליטיקה בישראל

ישראל, מדינה צעירה יחסית, הנשענת על 3000 שנות היסטוריה יהודית, מתמודדת עם סוגיות פוליטיות מורכבות תוך כדי תמרון בין קבוצות סקטוריאליות ואתגרים ביטחוניים מורכבים. נראה שחלקת הפוליטיקה בישראל תמיד רותחת וגועשת על רקע סוגיות פנים וחוץ ואף פעם לא משעמם.

מבנה הפוליטיקה בישראל מתחיל מצורת הממשל ומושפע מאוד מהמרקם החברתי העדין; ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית הסובלת מריבוי מפלגות הנובע מהסקטוריאליות של החברה בישראל. קבוצות רבות רואות בעצמן כקבוצות הראויות לייצוג פרלמנטרי משל עצמן והדבר משפיע על היציבות הפוליטית בישראל. בין הסקטורים הבולטים ניתן לציין את החרדים, החילוניים, הכיפות הסרוגות והערבים. יש המתארים את מבנה הפוליטיקה בישראל כפוליטיקת לשון המאזניים – שיטת משטר בה מפלגות סקטוריאליות קטנות יכולות להבטיח את קיומה של הקואליציה או להפילה כשירצו. כך הן זוכות לכוח שאנו פרופורציונאלי ביחס לכוחן האלקטוראלי ויש המכנים מצב זה כסחטנות של מפלגות קטנות.

הפוליטיקה בישראל מתנדנדת בין סוגיות פנים חברתיות וכלכליות לבין סוגיות ביטחוניות, אפילו כאלו המלוות בחשש מפני איום קיומי. לא אחת אנו רואים כיצד אג'נדה חברתית מתחלפת באג'נדה ביטחונית אל מול איומים חיצוניים. הקונפליקטים הביטחוניים מהווים מסגרת על לחלוקה הפוליטית בישראל ויוצרים שני גושים עיקריים של ימין ושמאל. חלוקה זו לגושים היא נושא בפני עצמו ונראה שלא ניתן להסבירו או להגדירו מבלי לעורר מחלוקת. השמאל נתפס כזה שמייצג גישה יותר פשרנית בסוגיות הליבה של הסכסוך הישראלי-ערבי ואילו הימין נחשב לזה המציג גישה יותר ניצית. אך בישראל כמו בישראל, ובפוליטיקה כמו בפוליטיקה, פשרות גדולות נעשו הן על ידי ממשלות השמאל והן על ידי ממשלות הימין.

סוגיה חשובה בפוליטיקה הישראלית היא שאלת הזהות היהודית של המדינה. ישראל הוקמה כמדינת הלאום היהודי אך במקביל גם חרטה על דגלה את הדמוקרטיה. למרות שאין קונפליקט בין יהדות לדמוקרטיה, ישנה דאגה לקונפליקט עתידי כתוצאה משינויים עתידיים במאזן הדמוגרפי בין יהודים ללא יהודים בגבולות המדינה… גבולות שגם הם מקור למחלוקת פוליטית לאומית ובין לאומית. נראה שרבות מהסוגיות הפוליטיות שישראל מתמודדת איתן נעשות בצילה של דאגה זו הנתפסת כ"איום דמוגרפי".