favicon2

למה ישראל לא צריכה להכיר ברצח עם הארמני

אני כחבר הארגון שאח-דאג(ארגון אשר עוסק בהסברה, קידום וחיזוק יחסים בין ישראל למדינות דוברי טורקית/אזרית) אומר שלישראל אסור, לא כדאי ולא טוב להכיר ברצח עם הארמני מכמה סיבות:

  1. ברצח עם הארמני… ארמנים מאשימים את היהודים. שבתקופת אימפריה העותומנית, יהודים שיתפו פעולה יחד עם שליט הטורקי אטאטורק והם(היהודים) אלו שיזמו ואחראים על הרצח.
  2. היום ארמניה היא מדינה מאוד אנטישמית ולזה כמה דוגמאות:

א. ראש ממשלה הארמני לא הכחיש את העובדה שהוא בעצמו היה מפיץ ספרים אנטישמיים בארצו.

ב. בארמניה לא מזמן הוקם פסל על שמו של גרגין נז'דה הנאצי, שותפו של היטלר בזמן מלחמת העולם השנייה.

גרגין נז'דה הנאצי

גרגין נז'דה הנאצי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  1. ארמניה שותפה אסטרטגית וצבאית של איראן.
  2. ארמנים, יחד עם איראנים מכחישים את השואה היהודית.
  3. ארמנים אחראים על רצח היהודים בתחילת שנות 1918 בעיר גובה. אלפי יהודים נרצחו בדם קר על ידי הקיצוניים.

וכמובן כולנו צריכים לחשוב שוב…האם בגלל פוליטיקאי מטופש אחד, שלקח על עצמו תפקיד של סולטאן האימפריה, ישראל תקלקל יחסים עם אזרבייג'ן ועם העם הטורקי? שלפחות ממחציתם ואפילו יותר, אינם תומכים בנשיא המכהן ארדוואן.

 

favicon2

ברכה

לידידי היקר
השר צחי הנגבי

מזל טוב עם הגיע בינך לגיל ה"בר מצווה" וכניסתו של הבן בעול המצוות.

שמחתי להשתתף באירוע המכובד יחד עם עוד אורחים וחברים מכובדים.

מאחל אני לך ולמשפחה צרור ברכות והרבה שמחה.

צחי הנגבי בר מצווה

ברוך ליוייב ואברהם נגוסה אבי דיכטר וברוך ליוייב

favicon2

יום עצוב למדינת ישראל – הבעת תנחומים למשפחתו של נשיא לשעבר מר שמעון פרס

עם הידיעה המצערת על פטירתו של הנשיא וראש הממשלה לשעבר מר שמעון פרס ז"ל,
הציבור מרכין ראש על לכתו של מי שהיה אחד הדמויות המרתקות בציבור הישראלי,
מי שסיפורה של מדינת ישראל שזור בסיפור חייו של מר שמעון פרס ז"ל.

אני שולח מכאן תנחומים למשפחתו הנכבדה,

ברוך ליוייב
יו"ר ארגון "יד ירושלים"
לחילוץ והצלה בינלאומי

שמעון פרס - תנחומים

favicon2

מהי שחיתות

סוגיית המאבק בשחיתות – אחת השאלות הנצחיות של הארגונים המדיניים. תפיסת השחיתות כתופעה מערכתית, המדינה יוצרת ומבצעת צעדים מקיפים בכדי להתמודד עם תופעה זו. תפקיד חשוב במאבק נגד השחיתות, תופסים צעדים ספציפיים שיכולים להפחית את השחיתות במדינה והחברה, לזהות ולהעניש את המעורבים בה. אבל, לא משנה עד כמה פעילה המדינה בתפקידה לשם אימוץ אמצעים נגד השחיתות, היא לא יכולה להצליח ללא העזרה של אזרחיה. בכדי למנוע את תופעות השחיתות, צריכים להיות מודעים לזכויותיכם וצריכים להיות מסוגלים להגן עליהם, צריכים להיות בעלי עמדה מוסרית איתנה, שלילת השימוש בשחיתויות בחיים הפרטיים, הציבוריים והמקצועיים.

שחיתות – חשוב להבין את מהות התופעה, וחשוב להיות מסוגלים להבחין בינו לבין עבירות אחרות. שחיתות נחשבת לרשלנות, מתן שוחד, לקבלת שוחד, ניצול לרעה של כוח, שוחד מסחרי. או כל דרך אחרת המתאפיין בשימוש בלתי חוקי של אדם פרטי בניגוד לעמדתו הרשמית לעומת האינטרסים הלגיטימיים של החברה והמדינה למטרת השגת מטרות. אם אדם מעורב בשימוש בלתי חוקי של עמדתו הרשמית או בעמדה של מישהו אחר בכדי להשיג יתרונות מוחשיים או לא מוחשיים – הוא הופך להיות לחלק ממערכת מושחתת.

מהות השחיתות – השחיתות אינה מופיעה בין הלילה בחברה. מהות השחיתות מתבטאת בתופעות חברתיות , אשר להן יש קשר הדוק. אלה כוללים את הניהיליזם המשפטי ואת חוסר האוריינות המשפטית של האזרחים, העמדה הנחותה של האזרחים. הנה כמה מקורות השחיתות: הפצה בלתי יעילה ובלתי שוויונית של בצריכת יתרונות מוחשיים ובלתי מוחשיים, הפחתת היעילות של הגופים הממשלתיים ועירוניים, ההאטה כלכלית, הקטנה רמת האמון לממשלה ועוד.

חברי השחיתות – בתהליך השחיתות, תמיד מעורבים שתי צדדים: הנותן השוחד (האדם, אשר מעניק לנותן שוחד תועלת, בתמורת הזדמנות להשתמש בכוחותיו למטרותיו) והלוקח שוחד (אדם רשמי, עובד בחברה פרטית, עובד מדינה ועובד עירייה, שבמשך תקופה ביצע את תפקידיו כלפי גוף מסוים).

המאבק בשחיתות, צריך לבוא לידי ביטוי בחוסר הרצון של האזרחים לעסוק במגעים מושחתים.

ולכן, בכדי להימנע מלהיות קורבן של השחיתות, כמו כן לא לקחת את הנתיב של חוק הפשע, הכרחי לקבל רעיונות ברורים על איך להילחם בשחיתות.

רשימה מדינות על פי מדד תפיסת השחיתות

מתוך ויקיפדיה:
Corruption Perceptions Index, CPIדירוג שנתי של מדינות בעולם, המשקף את הערכת רמת תפיסת השחיתות על ידי אנליסטים ויזמים לפי סולם. המורכב על ידי החברה «Transparency International» מאז שנת 1995. המדד מבוסס על כמה סקרים עצמאיים שבהם השתתפו מומחים בינלאומיים בתחומי הכלכלה והזכויות. המדד הינו ציון בין 0 (רמה מקסימלית של שחיתות) עד ל -100 (חוסר שחיתות)

מהי שחיתות

favicon2

כוס תנחומים

לנשיא מועצת חכמי התורה מרן הגאון הגדול הרב שלום כהן שליט"א.

על פטירת אשתו העומדת לימינו בכל עת, הרבנית יעל כהן ע"ה.

מן השמיים ינוחם ובהמשך הרבצת התורה וחיזוק היהדות בעם ישראל של מרן שליט"א, ינוחמו מרן ומשפחתו.

ברוך ליוייב

הרב שלום כהן שליט"א

הרב שלום כהן שליט"א

favicon2

מהי מלחמת המידע

מהי מלחמת המידע

מלחמת המידע – היא סוג של פעילות קרבית, כאשר אובייקט המטרה המרכזי של הפעולות הללו הינו מידע, אשר מאוחסן או מסתובב במערכות מידע של שלטון, מודיעין, לחימה ומערכות אחרות של האויב. הרעיון של מלחמת המידע המודרנית פותח יחסית לא מזמן. לדברי המומחים בארה"ב, הרעיון של מלחמת מידע התאפשר אודות "מהפכת הסייבר", אשר גרמה לחדירה מסיבית לתוך כל תחומי החיים של מערכות מידע שונות המבוססות על השימוש במכשירים אלקטרוניים.

כלי נשק של מלחמת המידע הם מכשירים ושיטות עיבוד מידע, אשר מנוצלים במטרה לגרום להשפעה רחבת היקף, ממוקדת, מהירה וחשאית על מערכות המידע הצבאיות והאזרחיות של האויב במטרה לערער את מצב הכלכלה שלו, ירידה ברמת המוכנות ורמת הכוננות הצבאית שלו כדי לתרום להשגת הניצחון המוחלט. הכוונה היא שמלחמת המידע יכולה להתנהל באופן עצמאי, כלומר ללא שימוש באמצעים מסורתיים ושיטות מאבק מזוין, כמו כן גם בשילוב עם אמצעי לחימה אחרים.

הבנת המטרה, שיטות ומרכיבים של מלחמת המידע

כיום בעולם המודרני, מידע מהווה מרכיב הכרחי האחראי על הפונקציונליות של כל מערכת באותה שורה יחד עם ציוד חומרי. איכות המידע, אשר נמצאת בידי הצדדים הנמצאים בעימות משפיעה ישירות על המוכנות שלהם ללחימה. לדוגמא; בחיל האוויר ניתוח התוצאות של המודיעין ומזג האוויר עומדים בבסיס הכנת משימת הטיסה. דיוק הניווט משפיע על היעילות ביצוע המשימה. כאן ניתן לראות שללא יישום איכותי של פונקציות המידע, הביצוע של המשימה הצבאית יסוכל או יעילותה תפחת באופן משמעותי.

כתוצאה מכך, ניתן להשפיע על כושר הלחימה של האויב על ידי השמדת התשתית שלו, כוח האדם והציוד, כמו כן ניתן לשבש את תהליך של חילופי המידע שלו או להחדיר לתוך מערכת המידע של האויב את המידע שלך. מנקודת מבט זו, יעודה של מלחמת המידע הינה השפעה על המידע של האויב במטרה לערער את יכולת הלחימה שלו והגנה על המידע שלך מפעולת אויב. מידע יכול לשמש כמטרה וגם ככלי נשק במלחמת המידע.

למלחמת מידע משתייכות שתי קבוצות עיקריות של פעילויות:

  • השפעת האויב על החיילים והאזרחים על מנת להחדיר לתודעת הציבור עמדות מסוימות (תעמולה, "לוחמה פסיכולוגית");
  • פגיעה במידע, בתהליכי המידע ובמערכות בקרת המידע של האויב, ללא תלות באמצעים הנכללים (גם טיל בעל דיוק גבוה, וגם וירוס במחשב עלולים לשמש ככלי נשק של מלחמת מידע).

למלחמת המידע שלוש מטרות עיקריות:

  • ניטור מרחב המידע וההגנה על המידע העצמית מפעולת אויב;
  • שימוש בשליטה על מרחב המידע לשם ביצוע התקפות מידע נגד האויב;
  • שיפור היעילות הכוללת של הכוחות המזוינים באמצעות חדירה נרחבת של פונקציות מידע צבאיות.

בתוך מרכיבי מלחמת המידע נהוג לבודד:

  • פעולות פסיכולוגיות שמטרתן השפעה על המוטיבציה של חיילי האויב;
  • מידע מוטעה – מסירת מידע כוזב לאויב על הכוח ועל התוכניות שלנו;
  • לוחמה אלקטרונית שמטרתה "סנוור" של מערכות מודיעין אלקטרוניות של האויב;
  • השמדה פיזית במערכות המידע של האויב;
  • התקפת מידע – חורבן או עיוות של מידע ללא כל נזק נראה לעין המוביל;
  • הגנה על המידע העצמי.

ישנם שני סוגי מלחמת המידע: עקיפה וישירה. את ההבדל ביניהם ניתן לראות בצורה הכי ברורה באמצעות דוגמא. נניח, שאנו מעוניינים להכניס את הפיקוד של האויב לתעתוע באשר למקום הימצאותו של חיל האוויר שלנו. אפשר לבנות שדה התעופה מזויף, למקם בו דגמים של מטוסים ולזייף פעילות אחזקתם: זוהי דוגמה למתקפת מידע עקיפה. האפשרות הנוספת היא להחדיר מידע כוזב על מקום הימצאו של אותו כוח חיל האוויר ע"י אחסון המידע במערכות האויב, בכדי שבעת קבלת החלטה הפיקוד של האויב ינתח את המצב על סמך נתונים כוזבים: זוהי מתקפת מידע ישירה.

לכן, על פי האופי שלה מלחמת המידע תופסת את המקום שבין מלחמה קרה", הכוללת בתוכה את הפן הכלכלי וגם את הלחימה בפועל בהשתתפותם של הכוחות המזוינים. בניגוד ללחימה  הכלכלית, התוצאות של מלחמת המידע יכולות להוביל לשיבוב בתשתיות האויב (כגון מוקדי השליטה, אתרי שיגור רקטות, שדות תעופה, נמלים, מערכות תקשורת, מחסנים וכן הלאה). בניגוד למלחמה "החמה" שבה מעורבים כלי נשק קונבנציונלי (או) נשק להשמדת המונים, מטרותיה אינן חומריות, האובייקטים "האידיאליים" (מערכות שילוט) או מאגרי נתונים פיזיים. בעת ובעונה אחת ההרס של התשתיות ופגיעה במערכות עשויה להתבצע תוך שמירה על בסיס החומרי שלהם.

מהי מלחמת המידע

מלחמת המידע לפי נקודת מבט של אסטרטגים אמריקאים

השיטות והכלים אשר עומדים לרשותנו כיום הם במידה רבה פרי יוזמתו של הפנטגון. ארה"ב המובילה הבלתי מעורערת בתחום זה; אסטרטגים אמריקאים היו הראשונים שפיתחו ובדקו במלחמות אמיתיות את המושג "מלחמת מידע מודרנית" במלוא מובן המילה. האמריקאים  עצמם מאמינים כי חדירתן של טכנולוגיות המידע בלוחמה הביאה למהפכה בתחום הצבאי, בבוא הזמן זה קרה עם חדירתם של טנקים או נשק גרעיני לתחום.

היכולות של מלחמת המידע הינן נתונות בעליה מתמדת יחד עם עליה בהזדמנויות והתפשטות מיקרו-מעבדים, מערכות המערבות מהירות גבוהה של קבלה ועיבוד נתונים, חיישנים מתוחכמים. כל אלו הינם כלי נשק רב עוצמה בידי מי שיודע כיצד להשתמש בהם. המומחים הצבאיים האמריקאים טוענים כי במלחמות המידע העתידיות ימצאו שימושים ספציפיים שונים, ובראש ובראשונה הכוונה לשימוש בתוכנה. מדובר בפיסות קוד אשר מוכנס לתוכנה, המוכרים גם בשם "סוסים טרויאנים", כאשר נעשה שימוש במערכות הנשק שמספקים לאויב הפוטנציאלי, יהפכו אותם ללא שמישים למרות שחיצונית הם ייראו כתקינות. בנוסף, מתוכנן שימוש במכשירים מיוחדים שבעת הפיצוץ יוצרים תנופה אלקטרומגנטית חזקה או כלים ביולוגיים המדמים סוגים מסוימים של חיידקים אשר מסוגלים להרוס את המעגלים האלקטרוניים.

מלחמת המידע גם יכולה להקדים את פעילויות האויב וגם יכולה להחליף אותן, כאשר השיטות והטכניקות שמשמשות אותן יגדילו באופן משמעותי את היכולות הצבאיות או יפצו על חוסר הכוחות או מחסור בכלי הנשק הקונבנציונליים. אם ניקח בחשבון את מגמת הקיצוץ בתקציב הפנטגון וצמצום בכוחות המזוינים, ההנהגה הצבאית של ארה"ב רואה חשיבות רבה באפשרות של השימוש ביתרון שלה בתחום עיבוד ושיגור מידע.

האופן שבו נעשית מתקפת המידע יכול להיות סמוי או גלוי: המצור, התערבות או עימות ישיר. יותר ויותר הופכות להיות נפוצות פריצות לצורך גישה לא מורשת למאגרי מידע, גניבה והעתקת נתונים, שיבוש בקווי תקשורת, גניבה והעתקת מידע, הסתרה ועיוותה. הצורה היותר קשה ובו זמנית גם היעילה ביותר של מתקפה כזו היא השפעה מכוונת על ההחלטות המתקבלות במבנים הניהוליים במדינות על ידי החדרת נתונים נוספים או מידע מוטעה אליהם.

מאז 1992 המונח "מלחמת המידע" מופיע באופן רשמי במסמכי המנהל של משרד ההגנה האמריקאי, וב-1996 הפנטגון אישר את הדוקטרינה של מלחמת המידע בשם "דוקטרינת המלחמה עם מערכות שליטה ובקרה".

אנשי צבא ארה"ב מציגים תוכנית למימוש אידיאלי של הרעיון העומד מאחורי מלחמת המידע באופן הבא: "דיקטטורה" כלשהי מאיימת על אחת מבנות הברית של ארה"ב. במקום לשלוח אלפי חיילים וספינות צבאיות לאזור, ארה"ב תפיל צרות רבות על הדיקטטור שייווצרו בעזרתו של המחשב.

ראשית, בעזרת סוכנים מוחדר וירוס לרשת הטלפונית באותה המדינה, אשר מובילה לנסיגה כמעט מלאה מחיבור המערכת הטלפונית. כמו כן מכניסים חיידקים מיוחדים שגורמים נזק פיזי בלתי הפיך לציוד האלקטרוני. לאחר מכן פצצות ממחושבות חכמות שמוגדרות לנקודת זמן "0"  "מחבלות" והורסות את המכשירים האלקטרוניים אשר בעזרתם ניתן לשלוט ולנהל את תנועת הרכבות ואת המרחב האווירי. הם משבשים את לוח הזמנים ומשנים את כיוון הטיסות של מטוסים ורכבות, העלול לגרום לאסונות ביבשה ובאוויר. הכוחות המיוחדים חודרים לשטחה של עיר הבירה של האויב ומפעילים את המכשירים הלא גרעיניים, שגורמים לתנופה אלקטרומגנטית חזקה. כתוצאה מפיצוץ שנוצר באמצעות המכשירים הללו, למשל בקרבת הבנק המרכזי או בורסה, במוסדות אלה יפסיקו לעבוד כל המחשבים ומערכות המידע, מה שיוביל לשיתוק של החיים הפיננסיים במדינה.

בינתיים, למפקדי היחידות הצבאיות של האויב מועברים מסרים כוזבים בעזרת מערכות המידע והרדיו. כוחות הביטחון, המפוזרים במרחבים העצומים, מאבדים יכולת להשיב לחימה. כלי טיס של חיל האוויר האמריקאי אשר מצוידים במיוחד עבור מבצעים פסיכולוגיים, קוטעים את השידור של ערוצי הטלוויזיה הממשלתית, תוך כדי החלפת התוכן המשודר בעזרת המחשב שכעת ישדר תוכניות שבהן המנהיג האגרסיבי מצהיר הצהרות חריפות אשר מובילות לאובדן תמיכתה של האוכלוסייה בו. זמן קצר לאחר מכן, דיקטטור או הסובבים אותו מגלים שהכסף המופקד בחשבונות בבנקים זרים נעלם ללא כל התראה.

"אנו נוכל לעצור את המלחמה לפני שהיא תתחיל", – אמר אל"מ מ. טנקסלי, קצין פיקוד המודיעין וביטחון בארה"ב.

בדיונים שהתקיימו בקונגרס, הסגן של כוחות החלל וחיל האוויר האמריקאי טומס ס. מורמן אמר: "מלחמת המידע, תואמת בצורה מושלמת את המאפיינים המסורתיים של הלחימה האמריקאית: שימוש בגמישות, גילוי יוזמה, הכנות מקצועיות של כוחותינו, היתרונות הטכנולוגיים בשביל הגעה לניצחון מהיר עם אובדן מינימלי בכוח אדם. "לדברי הגנרל, בעתיד, ארצות הברית לא צריכה להיכנס לסכסוכים שבהם חיילים יהיו נתונים בסיכון להימצא ללא משאבים שמגנים מפני גישתו של האויב למקורות המידע אודות החלל בצורה המקורית ובצורה המעובדת שלה.

שיטות של מלחמת המידע – השתמשו בהן כמעט בכל הסכסוכים החמושים האחרונים שבהם ארצות הברית הייתה מעורבת. במפרץ הפרסי במהלך המבצע שבו היו מעורבים כוחות בינלאומיים (סופה במדבר) מערכת ההגנה האווירית העיראקית הייתה משותקת. כתוצאה מכך עיראק לא הצליחה לעשות כלום כנגד הפצצות בשטחה.

אם תחילה הפיקוד הצבאי האמריקאי ראה במלחמת המידע בעיקר לוחמה אלקטרונית, אז במהלך הפלישה ליוגוסלביה ב-1999, סדר העדיפויות השתנה: המשימה העיקרית של מלחמת המידע הייתה הבטחת תמיכה בינלאומית לפעולות של ארה"ב ונאט"ו. לצורך כך היו מעורבים מספר מחלקות: מחלקה מדינית, סוכנות המידע של ארה"ב (USIA) עם יחידותיה ("קול אמריקה", "חירות", "אירופה החופשית"), ה-CIA והפסיכולוגים מפנטגון. הייתה התארגנות בדבר הפצת חומרים ב-USIA לסוכנויות ידיעות ברחבי העולם, אך הדבר המעניין שבארה"ב עצמה הפצת החומרים הללו (USIA) נאסרה.

לאחר חורבן מרכז הטלויזיה בבלגרד ובפרישטינה, תושבי יוגוסלביה מצאו את עצמם  "בוואקום מידע", אשר מיד התמלא בקולות תחנת הרדיו "קול אמריקה". תכניותיה שודרו בתדרי הטלוויזיה הסרבית, כמו כן תכניותיה שודרו היישר ממטוסי הכוחות הפסיכולוגיים של ארה"ב. חיילי צבא ארה"ב לא שכחו גם את הכלי הישן והמוכח של הלוחמה הפסיכולוגית כאשר פיזרו  למעלה מ -22 מיליון עלונים הקוראים לסרבים להתנגד לנשיא מילושביץ ולסייע לבואו המוקדם של  סיום המלחמה.

כמו כן הפנטגון הוציא לפועל בקפידה את המבצע הפסיכולוגי באי האיטי. המומחים של הקבוצה הרביעית של הכוחות הפסיכולוגיים הרגליים של צבא ארה"ב פעלו על סמך מחקרים שנבדקו בעבר, כאשר חילקו את אוכלוסיית האי ל-20 קבוצות וביצעו טיפול פסיכולוגי ממוקד מותאם לכל אחד מהן. עוד בטרם הפלישה של ה-CIA להאיטי, ביצעו שיחות אנונימיות לכוחות צבא האיטי והציעו להיכנע, כמו כן נשלחו מסרים מאיימים אל רשתות המחשבים של חברי הממשלה.

היתרון הטמון במלחמת המידע שהיא מאפשרת לתת מכה לאויב מבלי הצורך בשימוש בנשק חומרי, יתרה על כן, בצורה אנונימית! במקרה זה היריב מאבד את הזכות להשיב מלחמה בעזרתם של האמצעים הצבאיים הישירים, כי במקרה זה הוא כבר יראה כתוקפן.

במלחמה עם איראן, אשר מסיבות שונות לא יכולה להיות מועברת לשלב "חם", האמריקאים משתמשים באופן פעיל בשיטות של מלחמת המידע. כדוגמא קלאסית של פעולות מתקפת המידע נגד איראן ניתן להציג את החדרת הווירוס Stuxnet למערכות השליטה של הצנטריפוגות להעשרת אורניום האיראנית ב-2010. הווירוס פותח מתוך כוונה ליצור רטט שבהדרגה יהרוס את הרוטור שיגרום לפיצוץ צנטריפוגה… עם זאת מומחים איראניים הצליחו לזהות ולפתור את הבעיה לפני שהציוד נהרס. שלטונות איראן הצהירו כי האחריות על ניסיון סיכול היא של ארה"ב, ישראל ותאגיד Siemens, אשר הדליף למפתחי הווירוס את הקוד למערכת תוכנה של משק הדלק והאנרגיה של איראן.

גם מומחים איראנים לא נשארו חייבים ובשנת 2011 הצליחו להשתלט על RQ-170 "Sentinel", אשר טס מעל שטחה של איראן וגרמו לו להתרסק על האדמה. כלי טייס שנתפס הוצג לטלויזיה האיראנית, מהלך אשר בתורו הפך לחלק מפעולה של מלחמת המידע, אך הפעם מהלך זה היה מכוון תעמולה. מטרת המבצע שהושגה – להראות לעולם כולו את היכולת הטכנולוגית של איראן ואת הפגיעות של הציוד האמריקאי החדשני.

כפי שניתן לראות, לא רק אמריקאים מסוגלים לפתח אמצעי מלחמת מידע ומסוגלים להשתמש בהם בהצלחה. בהקשר זה, ניתנת חשיבות מיוחדת בארה"ב לפיתוח מערכות אבטחה ביטחוניות ומערכות מידע אזרחיות אשר יבטיחו את תפקודן התקין של התשתיות הציבוריות. הפיקוד הצבאי של ארה"ב משוכנע כי האיום של מלחמת המידע יגדל בהתמדה ככל שהחברה תתפתח, והוא הולך לנקוט בכל האמצעים האפשריים על מנת לנצח במלחמה כזו.

תפקידה של מלחמת המידע כיום מוכרת גם ע"י מעצמה צבאית אחרת –ע"י הצבא הרוסי וע"י מנהיגיה הפוליטיים. בנאומו, סגן ראש הממשלה ויו"ר הוועדה הצבאית-תעשייתית הרוסית דמיטרי רוגוזין בעיתון "רוסייסקאיה גזטה", שנאם בתאריך 28 ביוני 2013, נכתב כדלקמן: "אם לפני כן כל ההתפתחויות הצבאיות בתחום זה [של נשק הסייבר] נגעו רק לאבטחת מערכות מחשוב ותקשורת, אזי כיום טכנולוגיות המידע נראות כנשק משורה הראשונה.

במקרה של עימות עם מדינה כלשהי, ההתקפה הראשונה האפשרית תתבצע באמצעות רשתות מידע, שבמהלכה התשתיות הנהרסות הינן בעלות חשיבות קריטית למדינה, כמו כן משתבשת מערכת שליטה פוליטית וצבאית, מכונות עם "מוח אלקטרוני" המבוסס על מסד נתונים אלקטרוניים מיובאים. כאשר מדינה המותקפת כמעט משותקת, צבא נותן מכה באמצעות אמצעי לחימה קלאסיים".

מלחמת המידע ברשת

נכון לעכשיו, רמת הפיתוח של טכנולוגיות המידע מחקה את הגבולות בין המדינות במרחב המידע ויצרה הזדמנויות חסרות תקדים המאפשרות לדכא את האויב ללא שימוש בנשק מסורתי. בפנטגון הגיעו לתובנות האלו לפני זמן רב, ובמשרד ההגנה של ארה"ב בשנת 1998 פותחה "דוקטרינת המאוחדת לתפעול מידע". בה הוצג לראשונה המונח "מלחמת המידע האסטרטגית". מטרות הפגיעה הן האובייקטים של האויב, שנבחרו על הבסיס  העיקרון של "חמשת הטבעות" (בסדר יורד של חשיבות):

  • ההנהגה הפוליטית והצבאית של המדינה;
  • מערכות תומכות בחיים;
  • תשתית;
  • האוכלוסייה;
  • כוחות מזוינים.

בגלל ההשפעה על האובייקטים, מתבצעת באמצעות טכנולוגיות וטכניקות הרשת, אנטגוניזם שכזה קיבל כינוי "מלחמת המידע והרשת". בבסיסה עומדת הכוונת ההשפעה המסיבית על  שלטונות והאוכלוסייה של מדינת אויב. לעיתים קרובות, אפילו תופעות כאלה לא ניתנות לזיהוי מראש ע"י כוחות הביטחון שלה.

מלחמת המידע והרשת מספקת שורה של פעולות נגד האויב:

  • יצירת אווירה של חוסר מוסריות וחוסר הרוחניות, אשר באופן אוטומטי יוצרת אווירה חיובית עבור זליגה למצב הסכסוך במדינת האויב ונפילתה של הסמכות הממשלתית בה;
  • מניפולציה של דעת הקהל ועל האוריינטציה הפוליטית של קבוצות חברתיות על מנת ליצור אווירה של מתח פוליטי וכאוס;
  • פגיעה ביציבות של היחסים הפוליטיים בין המפלגות, האיגודים והתנועות במטרה ליצירת קונפליקטים, חילול אווירה של חוסר אמון וחשדנות;
  • החרפת המאבק הפוליטי, גירוי הדחקות נגד האופוזיציה;
  • פרוץ מלחמת האזרחים בחברה;
  • ירידה ברמת אספקת המידע של הרשויות ושלטונות במטרה להקשות על קבלת ההחלטות החשובות;
  • מידע מוטעה המוגש לאוכלוסייה על עבודתם של הגופים הממלכתיים, ערעור סמכותם, הבסת הממשלה;
  • לעורר קונפליקטים חברתיים, פוליטיים, אתניים ודתיים;
  • ייזום פעולות מחאה המונית, שביתות, מהומות;
  • ערעור של הסמכות הבינלאומית של המדינה;
  • פגיעה באינטרסים החיוניים של המדינה בתחום המדיני, הכלכלי, הביטחוני ובתחומים אחרים.

יחד עם זאת מלחמת המידע מהדור הבא מתאפיינת בתכונות ייחודיות הבאות:

  1. העברת תוקפנות מהתחום צבאי-גאוגרפי לתחום המידע והרשת. דוגמה קלאסית של תוקפנות כזו הן אירועי "האביב הערבי". כאשר אתרי האינטרנט שבעזרתם התנהלו המתקפות של המידע, שרתיהם שוכנו מחוץ להישג ידם הפיזי של הממשלות שנתקפו. ניסיונות לכבות את האינטרנט לחלוטין ננקטו מאוחר מדי, כאשר המצב כבר הספיק לצאת מכלל שליטה. עם זאת, במקרים בהם המשטר הנתקף מתגלה כמספיק חזק (כמו למשל בלוב, שם קדאפי נהנה מתמיכתו של חלק גדול מהאוכלוסייה), שם "גומרים" אותו בעזרת השילוב של אמצעים קונבנציונליים של הרס ללא מגע, משתמשים ביחידות MTR ושכירי החרב זרים המשחקים בתפקיד של "קבוצות האופוזיציה".
  2. העלייה החדה בתפקידם של ערוצי הטלוויזיה בחרחור הסכסוכים. "סיפורים אמיתיים" מהשטח של "הזוועות" של כוחות הממשלה, מסתתרות עובדות קריטיות של מידע. מידע בעל ערך מוסווה בתוך מערך של אשפת מידע: טכניקות הללו ואחרות מאפשרות לתפעל את דעת הקהל בכיוון הרצוי לתוקפן וכך, במידת צורך, להצדיק התערבות צבאית. ההצלחות הגדולות ביותר של מניפולציה על דעת הקהל הגיעו מערוץ האמריקאי CNN שנוצר מכספו של האמיר הקטארי חמד בן חליפה אל-ת'אני, ערוץ "אל-ג'זירה". דיווחי CNN תמיד מובחנים בהגשה מציאותית, מצולמים תמיד ממספר מצלמות כדי ליצור את האפקט של הנוכחות של הצופה בסצנה. כאשר התמונה מלווה במינימום תגובות והכללות. באשר לערוץ "אל-ג'זירה", הוא שיחק תפקיד פעיל באירועי "האביב הערבי", וכעת הוא עסוק בהשפעתה של המידע שמועבר לאזרחי סוריה במטרה לשכנעם להשתתף בהפגנות נגד המשטר של ב. אסד.
  3. התחזקות השפעת האידיאולוגיה המערבית על החברות המסורתיות. אירועים הדומים ל- "האביב הערבי" היו בלתי אפשריים אם לא היה צומח במדינות ערב דור שגדל על ערכי המערב והתחנך ברוח המערבית. השאיפות של אנשים כאלה לא יכולות להיות מסופקות ע"י החברה המסורתית, לכן ברגע שנוצרת הזדמנות הם מוכנים להתחיל לעבוד על חורבנה של החברה, אפילו אם זה מסכן את חייהם. למעשה, הממשלות שלא יכולות להציע לנוער הזה חוקים מערביים וסטנדרטים מערביים של החיים, מהר מאוד מוצאים את עצמם במצב מסוכן. אמנם, לא מדובר רק על הסטנדרטים המערביים, אלא על התמונה המסוימת של המבנה הרצוי של המדינה. המשיכה אליה היא כל כך חזקה שהיא הובילה רבים לנטוש את אורח החיים הדי בטוח (כמו בלוב), אך ביציאה "הלוחמים נגד המשטר" מקבלים לא את החיים על פי הדגם המערבי, אלא את מלחמת האזרחים המתמשכת.
  4. חוסר הסימנים המובהקים של תוקפנות שמאפיין את המלחמות הרגילות. הרוב המכריע של האוכלוסייה במדינת הקורבן אפילו לא מודע לכך שהמדינה נתונה למלחמת המידע, והוא יכול שלא במודע ועל בסיס התנדבותי לחלוטין לעזור לתוקף מבחינת "האידיאולוגיה". העברת השליטה על משאבים אסטרטגיים של המדינה יכולה להתבצע גם מרצון.
  5. ההשפעות הבלתי הפיכות של מלחמת המידע והרשת. כתוצאה ממלחמת המידע, הערכים המוסריים הישנים של החברה מוחלפים בעקרונות שהוטלו ע"י התוקף. לאחר מכן החזרה למצב הקודם של החברה הופך לבלתי אפשרי, והמדינה כבר ללא התנגדות משתלבת לתוך מסגרות שנבנו ע"י התוקף. זה מה שקרה ליפן, אשר למעשה הפכה מאז 1945 למדינה מערבית, בהתמדה הולכת אחרי הזרם המרכזי של הפוליטיקה האמריקאית, בדומה למה שקרה עם יוגוסלביה, אשר לאחר פרוקת המדינה, שהתקיימה תחת שליטת ארה"ב, רואה את עצמה כחלק מהעולם המערבי ומשתתפת בהתנדבות בתהליכי אינטגרציה האירו-אטלנטיים.

לפיכך, שיטות וצורות של מלחמת המידע, בתוך פרק זמן קצר יחסית, עברו שינויים מהותיים. תפקידם של טכנולוגיית המידע ושל התקשורת התחזק שוב ושוב – הם הפכו לאמצעי המפתח להשגת מטרות צבאיות ופוליטיות של מדינות. הכוח ההרסני של מידע ולוחמה פסיכולוגית בתנאים מודרניים כל כך רב, מה שמעמיד בסימן שאלה לא רק את עצמאותה של המדינה המובסת, אלא גם את עצם קיומה של העם כקהילה לאומית.

עם זאת, לאפשרויות של מלחמת המידע קיימות גבולות, היא לא יעילה נגד כל יריב. היא לא מבטלת אלא משלימה ומשפרת את השיטות המסורתיות של לוחמה.

favicon2

פסיכולוגיית שליטה באנשים

פסיכולוגיית שליטה באנשים

עבור קורפורטיזציה(corporatization  – חלוקת מניות בין מייסדי החברה או המשקיעים שלה בהתאם להשקעתם) של החברה נדרשת אוכלוסייה, אשר מסכימה עם דרכן הניהולית  של שלטונות, ולכן, כאשר פסיכולוגים ופסיכיאטרים החלו לספק טכניקות שיכולות לעזור לנהל אנשים, קורפורטוקרטיה קיבלה בזרועות פתוחות את בעלי המקצועות בתחום הפסיכיאטריה.

בספרו הפופולרי של הפסיכולוג הדגול פרדריק סקינר "מעבר לחירות ולכבוד" (Beyond Freedom and Dignity, 1971)", קיימת קביעה כי לחירות ולכבוד ישנן אשליות המעכבות את התפתחות המדע בתחום עיצוב התנהגות, אשר, לדבריו, יכול ליצור חברה יותר מאורגנת ומאושרת.

במהלך שיא תהילתו של סקינר בשנות ה-70, עבור מתנגדים לרשות מנהלית קשוחה כמו נועם חומסקי (Noam Chomsky) «התיק נגד ב.פ. סקינר (The Case Against B.F. Skinner) » ולואיס ממפורד (Lewis Mumford), היה ברור שהרעיון של סקינר על הקהילה הנשלטת על ידי אוהדי שליטה ידידותיים – מתנגד לדמוקרטיה. ברומן של סקינר, "וולדן  2(Walden Two, 1948)" גיבור-הביהביוריסט שלו אומר: "אנחנו לא לוקחים ברצינות את ההיסטוריה" – כאשר תגובתו של לואיס ממפורד לאמירה זו הייתה "אין פלא: אם האנושות לא הייתה יודעת את  ההיסטוריה, אז העולם היה נשטל ע"י סקינרים – כך בצניעותו היה הניח סקינר בעצמו באוטופיה הביהביוריסטית שלו ".

בהיותי באותו זמן סטודנט לפסיכולוגיה, אני זוכר שתיקה נבוכה של רוב הפסיכולוגים בנוגע להשלכות הפוליטיות של הרעיונות של סקינר ועיצוב ההתנהגות.

באמצע שנות ה-70, במהלך התמחות בבית חולים מדיני סגור לחולי נפש, בפעם הראשונה התנסיתי באחת משיטות המפתח שלו של עיצוב התנהגותי המכונה "כלכלת אסימונים". ואז גיליתי כי מתנגדי רשות מנהלית קשוחה בכל כוחם מנסים להתנגד לעיצוב ההתנהגות.

ג'ורג', היריב של סמכותיות מדינית, היה נתון בדיכאון חזק, הוא סירב לדבר עם הרופאים, אבל, מסיבה כלשהיא, בחר בי בכדי להרגיש בצורה נורמלית. המנהל שלי, הפסיכולוג בבית החולים, הבחין שאני משוחח עם ג'ורג' ואמר לי שאני צריך לתת לו אסימון (סיגריה), בכדי לעודד את  "התנהגות פרו-חברתית" שלו. התנגדתי לבקשתו תוך כדי ניסיון להסביר שאני בן 20, ג'ורג' בן 50, וזה יהיה לעלבון. אבל המנהל שלי איים עליי בעדינות שיגרש אותי מבית החולים. לכן, החלטתי להתייעץ עם ג'ורג ', מה עלי לעשות.

ג'ורג', שנלחם עם התופעות של התרופות החזקות שקיבל, שהופכות בני אדם לזומבי, חייך ואמר: "אנחנו ננצח. תביא הנה את הסיגריה". מבלי להפר את הוראות הממונים עליו, ג'ורג' לקח סיגריה אחת, שם אותה בכיס חולצתו של מטופל אחר, ולאחר מכן הביט ברופאים בחוסר כבוד והניד בראשו.

בניגוד לסקינר, ג'ורג' לא היה בצד ההוא של חירות וכבוד. אנשים אנטי-סמכותיים כמו ג'ורג', שלא מתייחסים ברצינות לתגמולים וענישה של חובבי שליטה, שוללים את האידיאולוגיה הסמכותית, כגון עיצוב התנהגות והשליטה המוחלטת.

טכנולוגיות עיצוב התנהגות מעוררים תומכי שליטה קשוחה.

אם למדת מבוא לפסיכולוגיה, אז בוודאי שמעתם על "התניה קלאסית" של איוון פבלוב ועל "התניה אופרנטית" של סקינר.

דוגמה להתניה קלאסית: הכלב שומע את הפעמון בו זמנית עם קבלת המזון, לאחר מכן ישנם צלילי פעמון ללא מתן מזון, אך הכלב עדיין מזיל ריר.

חברו אישה מושכת בלבוש מינימלי עם בירה גרועה כלשהי, ואצל הגברים מתעורר רפלקס, כאשר המפגש עם בירה גרועה מעורר בהם משיכה מינית שגורמת להם לקנות בירה. תעשיית הפרסום משתמשת כבר זמן רב בהתניה קלאסית.

מה היא ההתניה האופרנטית של  סקינר? הגמול (למשל, כסף) – "חיזוק חיובי"; שלילת פרסים – "חיזוק שלילי"; כאשר העונש (למשל, התחשמלות) משרת בדיוק בתור "העונש". ההתניה אופרנטית בא לידי שימוש בכיתה בבית ספר, במקום העבודה ובטיפול במחלות הנפש.

סקינר הושפע רבות מהספר של ג'ון ב. ווטסון (John B. Watson) «ביהביוריזם (Behaviorism, 1924)." בתחילת המאה ה-20 המוקדמת ווטסון זכה לפרסום מסויים, בזכות קידום שיטות  נוקשות, מכניות, שיטות חסרות רגש של הורות. הוא הצהיר בביטחון שהוא יכול לקחת כל תינוק בריא ותוך כדי שליטה מלאה על ההתפתחות שלו ניתן ללמד אותו כל מקצוע. כאשר ווטסון חצה את גיל ה-40, הוא ויתר על הוראה באוניברסיטה והחל בקריירה חדשה בעסקי פרסום בחברת ג'י וולטר תומפסון (J. Walter Thompson).

ביהביוריזם וצרכנות – הינן שתי אידיאולוגיות אשר זכו לכוח רב במאה עשרים והן עשויות מאותו החומר. צרכנים, סטודנטים, עובדים וקהל הבוחרים – כולם משתקפים בעיני תרבות הצריכה וביהביוריזם כפסיביים, כאובייקטים הכפופים לרפלקסים.

manipulation

מהי הדרך הכי קלה למניפולציה?

בעת עידן קורפורטוקרטיה מגיעים לשלטון אוהבי שליטה, אשר נמשכים לזוהר הקיים בכוח שמקורו בשליטה בבני אדם אחרים, ולכן זה די טבעי כאשר השליטים מהסוג הזה מתלהבים מתיאוריית עיצוב ההתנהגות.

אלפי קון (Alfie Kohn) בספרו "הענשה ע"י פרסים (Punished by Rewards, 1993)" מוצגות התוצאות של מחקרים רבים אודות כך שעיצוב ההתנהגות משיג את ההצלחה הטובה ביותר בקרב אנשים תלותיים, חסרי אונים, אינפנטיליים, אדישים ומוגבלים. כלומר הרשויות, שנהנים משליטה באנשים אחרים, יוצרים חברה המורכבת מאנשים תלותיים, חסרי אונים, אינפנטיליים, אדישים ובעלי מוגבלות מסויימות.

רבות מן התוצאות המוצלחות ביותר בנוגע לעיצוב ההתנהגות הושגו בקרב בעלי חיים, ילדים ואסירים. לפי התיאורטיקנים מתחום הניהול – ריצ'רד הקמן (Richard Hackman) וגרג אולדהם (Greg Oldham), המופיעים ב-"עיצוב עבודה מחדש" (Work Redesign, 1980) ": "אנשים מקבוצות אלה הם בהכרח נמצאים בשליטה ובתלות מהרבה דברים שהם צריכים או רוצים לקבל, והתנהגותם ניתנת לעיצוב באופן יחסית קל".

באופן דומה, חוקר פול ת'ורן (Paul Thorne) פרסם בכתב העת "הניהול הבינלאומי (International Management)" מאמר "תגמולים אופטימליים (Fitting Rewards, 1900)", ובו כתב כי בכדי לגרום לאנשים לפעול בצורה מסוימת, הם צריכים במידה מספקת להיות זקוקים לדבר מה, רק אז התגמולים יחזקו את ההתנהגות הרצוייה שלהם".

בנוסף זה מעודד אנשים, שלא אוהבים את מה שהם עושים. "תגמולים יעילים יותר בקרב אנשים שמרגישים ניכור מעבודתם" – אמר חוקר מורטון דויטש (Morton Deutsch) בספר "צדק חלוקתי (Distributive Justice, 1985)". טענה זו עוזרת להסביר מדוע ילדים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז והיפראקטיביות הופכים "לנורמלים" בשיעורי בית הספר המשעממים אם משלמים להם על כך (ראו את ספרו של תומס ארמסטרונג (Thomas Armstrong) «המיתוס על הילדים עם הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות (The Myth of the A.D.D. Child, 1995) "). בהמשך לטענה זו, קון מציע מחקר המראה כי התגמול פחות יעיל כאשר עיסוקם של אנשים אינו משעמם אותם.

בסקירת ספרות על ההשפעות השליליות של התגמולים, חוקר קנת מקגרו (Kenneth McGraw) מגיע למסקנה ופוסק שתגמולים ישפיעו באופן שלילי על הביצועים כאשר מתקיימים שני תנאים: "ראשית, כאשר המשימה היא מעניינת במידה מספקת עבור הנבדקים, ולכן גירוי נוסף עלול ליצור מוטיבציה מוגזמת ; שנית, כאשר פתרון המטלה אינו מוגבל על ידי תנאים מחמירים (למשל אינו מוגבל מבחינת הזמן), וחיפוש הפתרון לא לגמרי ברור מאליו".

בנוסף, קון מציין כי לפחות 10 מחקרים מראים כי תגמולים פועלים בצורה יעילה ביותר בפתרון משימות פשוטות וצפויות. ומה בנוגע למשימות מורכבות יותר? במחקרים שנערכו לילדים בגיל תרום בית הספר (שביצעו מטלות תמורת צעצועים), לילדים (שביצוע מטלות תמורת ציון) ולמבוגרים (ביצוע מטלות תמורת כסף), בכל המקרים הנחקרים נמנעו מפתרון מטלות מורכבות. ככל שהתגמול היה גדול יותר, כך שהם בחרו במשימה קלה יותר; בעוד שבהעדר תגמול, הם ניסו לפתור מטלות מורכבות יותר ברצון רב יותר.

לכן, עבור חובבי שליטה באנשים, קיים גירוי חותרני, באם הם פסיכולוגים, מורים, פרסומאים, מנהלים או בעלי סמכות אשר משתמשים בעיצוב התנהגות. מי ששואף להשיג את הכוח המרבי ואת "הריגוש מהכוח" עליו להתמודד עם אנשים אינפנטיליים, תלותיים, מנוכרים ואדישים.

האופי האנטי-דמוקרטי של עיצוב התנהגות.

עיצוב התנהגות – האמצעי העיקרי של שליטה באנשים, ועל פי קון, אמצעי זה "מטבעו עוין לדמוקרטיה, לביקורתיות ולשיתוף החופשי של הרעיונות בין אנשים עם זכויות שוות."

לפי סקינר: כל התנהגות נשלטת מלמעלה, ואין לנו חופש ובחירה. הביהייביוריסטים מביטים על חופש הבחירה ועל המוטיבציה הפנימית כאשליות, או "פאנטומיים", כפי שסקינר נהג להתבטא. כבר בשנות ה-70 נועם חומסקי גינה את נקודת המבט הלא מדעית של סקינר, במיוחד את דעתו שיש לאסור את חקר המצבים וכוחות פנימיים.

בדמוקרטיה, אזרחים חופשיים לחשוב ולחקור, הם מונעים על ידי כוחות פנימיים די אמיתיים (ולא פאנטומיים), כוחות הכוללים סקרנות, שאיפה לצדק, מגע הדדי וסולידריות.

מה שבנוסף מפחיד בביהביוריסטים, היא העובדה שהבקרה החיצונית שלהם יכולה להרוס את הכוחות הפנימיים של האנושות כולה, אשר הנדרשים לקיומה של החברה הדמוקרטית. החוקר מארק לפר (Mark Lepper) הצליח להקטין את השמחה של ילדים קטנים מלצייר באמצעות "טושים זוהרים" באמצעות הענקת "תעודות אישיות על השימוש בטושים." גם תגמול עבור המשחק המענג יכול להוריד את התעניינות בו למשך מספר שבועות.

עיצוב התנהגות יכול גם להרוס את השאיפה הפנימית שלנו לחמלה, שגם היא נדרשת לקיומה של החברה הדמוקרטית. קון מתאר מספר מחקרים שהראו כי "ילדים שהוריהם נוהגים להשתמש בתגמולים על מנת להניעם, גדלים פחות נדיבים וחברותיים, לעומת בני גילם". ילדים שאמהותיהם מסתמכות על התגמולים החומריים, נוטים פחות לחלוק חפצים ולדאוג לאחרים.

כיצד הילדים גדלים והופכים למבוגרים מוסריים ואכפתיים? הם זקוקים לדוגמא רצינית ומכובדת של דאגה וטיפול, שבעזרתה הם יכולים ללמוד לחזור על התנהגות זו בעתיד.

כיום, פסיכיאטריה כענף מקצועי יצאה מגדר הגבולות של טכניקות לעיצוב התנהגות. כעת היא מאבחנת היפראקטיביות אצל ילדים לא ממושמעים, הפרעות קשב וריכוז, התנהגות מתריסה, הפרעות דו-קוטבית בילדות, תוך כדי ניסיונות לשלוט בהם באמצעות תרופות הרגעה חזקות. בעוד תעשיית התרופות מקבלת רווח ישיר ממכירת התרופות הללו, כל קורפורטוקרטיה תמשיך להרוויח מהלגיטימציה של הפסיכיאטריה המשתמשת בהתניה ושליטה.

favicon2

בוגדים או חופש הביטוי

בהיסטוריה לעיתים קרובות נשארים שמותיהם של בוגדים ועריקים. יש מספיק דוגמאות לבגידה ולאנשים שביצעו מעשים מסוג זה. אנשים אלה גורמים נזק עצום לצד אחד, ומעניקים יתרון עצום לצד השני. אך עדיין הם בזויים על ידי שני הצדדים. כמובן שבלתי אפשרי לא לציין את המקרים המסובכים, כאשר אשמתו של בן אדם קשה להוכחה.

לפני שאתם מנהלים שיחה בנושא זה יש לגבש הבנה מדוייקת על מה הוא מושג "בגידה" ומה זה מולדת.

 

מולדת – ארץ האבות, ארץ מולדת, מדינה שבה נולד אדם, השטח המשתייך לעם מסוים מבחינה היסטורית, הכולל את הטבע שלו, את האוכלוסייה, את ההתפתחות ההיסטורית הייחודית של השפה, של התרבות, של אורך החיים ומנהגים.

 

בגידה – תמיד בגידה, והבוגד במדינתו תמיד האויב הלאומי, רק שבמקרה זה מדובר באויב כפול, משום שכאשר מדובר באויב החיצוני הינו פועל למען האינטרסים של מולדתו ושל עמו, לעומת זאת כאשר מדובר באדם אשר בגד במולדתו מדובר בבגידה בעת ובעונה אחת בעמו, בגזעו, וכמובן בעצמו, לכן אין ולא יכול להיות דבר יותר גרוע מזה בעולם.

ישנן סיבות רבות לבגידה, אך העיקרית שבהן: התמכרות לכסף, לחומר ולנוחות.

האיש שביצע בגידה, כאשר הבגידה היא תמיד פעולה שאינה נכונה, הורס את מהותו כאדם בעיקר (את נשמתו), אשר נפגעת מבחינה אבולוציונית.

 

חופש ביטוי – אם נתייחס למה שכתוב בוויקיפדיה, אנו נמצא את התיאור הבא: חופש הביטוי הוא זכותו של האדם להביע את דעתו בחופשיות. נכון לעכשיו זה כולל חופש הביטוי הן בעל פה והן בכתב (חופש העיתונות והתקשורת).

חופש הביטוי לפעמים מוצב בפני קונפליקט אל מול זכויות וחירות הזולת. בדרך כלל הכללים המשפטיים במדינה מסדירים הגבלות על חופש ביטוי בשטחה. על בית המשפט הבינלאומי, הגבלות על חופש הביטוי נדרשות לעמוד בשלושה תנאים: הם חייבים להורות לחוק בקפידה, חייבים לרדוף מטרה לגיטימית והם נדרשים להיות נאותים להשגת מטרה זו. חוקים המטילים מגבלות חייבים לשאוף להיות חד משמעים ואינם ניתנים לפרשנויות שונות.

כך למשל חוקה במדינות דמוקרטיות ומשפטיות רבות אוסרת על תעמולה בהסתה לשנאה ואיבה חברתיות, גזעיות, לאומיות או דתיות, כמו כן אוסרת גם על הפצת מידע המהווה סוד מדיני. הגבלות זמניות או חלקיות ניתנות להטלה בהתאם להחלטת בית המשפט.

חופש הביטוי אינו חופש להעליב אנשים, לפגוע בשמו הטוב של אדם או בשלוות נפשו של האחר, והפרתו צריכה להיענש ע"פ דין.

 

זכות האדם לחופש הדיבור והביטוי אינה מעוגנת במשפט הישראלי ואינה נכללת בחוקי היסוד של המדינה.

לדברי השופט חיים כהן, ההיסטוריה של חופש הביטוי בישראל שורשיה מהתנ"ך ומהתלמוד. על פי ההלכה, כמו גם בשיטות משפט אחרות, קובע העיקרון הבא : כל מה שלא חל עליו איסור על פי החוק – מותר.

 

לסיכום

לא הייתי רוצה להפנות את המאמר הזה כלפי אדם מסוים במדינתנו. תסיקו מסקנות בעצמכם על בסיס המצב הקשה שבו המדינה שלנו נמצאת. המצב הגאו-אסטרטגי של ישראל הינו מורכב יותר מאשר ברוב המדינות האחרות. בזמן שארצנו נמצאת במצב לחימה מתמשך ואזרחים חפים מפשע נהרגים על ידי מחבלים, בתקופה שבה כל טעות או מחדל הקלים ביותר עלולים לגרום לנו להפסיד במלחמה נגד הטרור, יש לנקוט בזהירות מירבית בעת מימוש של הזכות לחופש הביטוי כדי לא להפוך לבוגד.

בוגדים או חופש הביטוי

10 דברים אשר צריך לדעת על הסכסוך הישראלי-ערבי

הסכסוך הישראלי-ערבי קטן יותר ממה שאתם חושבים.

אם תנסו לסיים את המשפט "הסכסוך הישראלי – ערבי חשוב כי …", אתם תגלו כי אין לכם תשובה. סכסוך זה מבין הקטנים ביותר בעולם. ישראל זוהי מדינה קטנה, שאין לה שום חשיבות אסטרטגית. אין בה נפט, כמו גם במדינות המקיפות את ישראל. אתם שומעים כל כך הרבה על ישראל מהסיבה היחידה שהרבה אנשים החליטו שזה חשוב, ללא סיבות אובייקטיביות לכך. בכל פעם שאתם עוסקים בסכסוך הזה, אתם מפספסים משדה הראייה שלכם את הנושאים הגדולים והחשובים באמת, כגון: סין – דיקטטורה עם אוכלוסיה אשר כוללת יותר ממיליארד בני אדם ובעלת הכלכלה הגדולה בעולם, סכסוך דמים שלכאורה בלתי פתיר בסוריה, רצח העם המתרחש בסודן.

10 דברים אשר צריך לדעת על הסכסוך הישראלי-ערבי

 

התקשרות העולמית אובססיביות כלפי ישראל

המציאות הסובבת משתקפת דרך הידיעות. על פי רוב, ככל שאירוע שהתרחש קרוב יותר וככל שהינו דרמטי יותר, כך גדל הסיכוי שתשמע אודותיו מהתקשורת. כלל זה אינו חל על הסכסוך הישראלי-ערבי. האירוע הכי מינורי בישראל מיד הופך לידיעה הראשית ברחבי העולם. להלן אחת העובדות שיש לזכור: במהלך הסכסוך בן יותר מ-100 שנים, כ-25 אלפי פלסטינים איבדו את חייהם. בעולם הערבי יותר מ-15 מיליון בני אדם נהרגו רק במהלך 50 השנים האחרונות. שמעת עליהם הרבה פחות, כמו גם על מיליון אזרחים שמתו באפריקה. אחת הסיבות לכך – העובדה שבישראל קל מאוד לעבוד בתור הכתבים הזרים. קיימת תשתית מודרנית, קיים חופש הביטוי ועיתונאים מרגישים בטוחים. הפלסטינים גם הם מרגישים בטוחים. שימו לב כי הפלסטינים לעולם לא מדברים בעילום שם ולא מכסים את פניהם בדומה לאנשים שמפחדים מהשלטון. ישראל, כמו כל מדינה אחרת, אינה מושלמת, אך חשוב לזכור כי גם את הזכות להתלונן על הממשלה– זו זכות שממנה נהנים אנשים מעטים בעולם שלנו.

זה אבסורד, אך הסיקור התקשורתי האירופי מקדיש לישראל יותר זמן מסך מאשר להשתתפותה של אירופה בעיראק ובאפגניסטן. להלן דוגמא מעניינת: בשנת 2011, העיתון הבריטי "The Guardian" ציין את ישראל יותר מ-1,000 פעמים. באותה השנה, נהרגו 115 פלסטינים, רובם היו מחבלים. עיראק הוזכרה 504 פעמים, אם כי נהרגו יותר מ-4 מיליון עיראקים, רבים מהם כתוצאה מתקריות מול החיילים הבריטיים.

אובססיה זו קיימת גם בעולם המדעי. כיום קיימים יותר קורסים, סמינרים, ספרים ופורומים המוקדשים לסכסוך זה מאשר לכל סכסוך אחר.

 

תנאי החיים של הפלסטינים הינם טובים!

אנשים מפורסמים רבים מבקרים את ישראל. חתן פרס נובל סאראמאגו, סולן פינק פלויד רוג'ר ווטרס ואנשים מפורסמים אחרים משווים את פעולותיה של ישראל עם הפעולות של הנאצים. להלן כמה עובדות המוכיחות את ההפך.

תוחלת החיים הממוצעת בגדה המערבית וברצועת עזה בשנת 1967 (כאשר ישראל כבשה את הגדה המערבית ורצועת עזה) הייתה כ-48 שנים. כיום מדד זה עומד על יותר מ-75 שנים, יותר מאשר בכל המדינות הערביות מסביב לישראל.

בשנת 1967 שיעור תמותת התינוקות היה גבוה מ-150 ל-1,000 ילודים. היום המדד הזה פחות מ-19.

הפלסטינים הם מבין הערבים המשכילים במזרח התיכון ובצפון אפריקה. בשנת 1967, בגדה המערבית לא הייתה אוניברסיטה אחת. כיום, ישנן 11 אוניברסיטאות ו-13 מכללות.

בשנת 1967 רק בארבע מבין היישובים הערביים היו מים זורמים, כיום מים זורמים קיימים ביותר

מ-640 ישובים. (בעמאן, בירת ירדן, הנמצא במרחק של 10 קילומטרים בלבד, ישנם מים זורמים יום אחד בלבד בשבוע).

על פי נתוני הבנק העולמי, הפלסטינים קיבלו סיוע פי ארבע, בהשוואה לסיוע שקיבלה אירופה במסגרת תכנית מרשל לאחר מלחמת העולם השנייה. כולם יודעים שארצות הברית תומכת בישראל. אבל אף אחד לא יודע שהפלסטינים מקבלים יותר סיוע מארצות הברית, מהאיחוד האירופי, מיפן, וממדינות ערביות ומהאו"ם מכל אומה אחרת בעולם.

 

מדינת ישראל הוקמה לא כפיצוי על השואה.

הטענה שהיהודים קיבלו מדינה רק בגלל שהעולם הזדעזע מהשואה, הינה נאיבית לכל היותר. הפוליטיקה העולמית לא פועלת כך. במהלך מלחמת העולם השנייה כבר אחד וחצי מיליון יהודים החזיקו בתודעה לאומית, כמו כן כבר היו קיימים מוסדות הנחוצות למדינה: מוסדות חינוך, מוסדות בריאות, מערכת פוליטית וכן הלאה. הקמתה של ישראל, בדומה להקמתן של עשרות מדינות אחרות, הייתה קשורה יותר למלחמת העולם השנייה. אחרי כל מלחמת העולם נוצר סדר עולמי חדש. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמו מדינות הבאות: יוגוסלביה (1918), פולין (1918), צ'כוסלובקיה (1918), פינלנד (1917) וטורקיה (1923). לאחר מלחמת העולם השנייה הוקמו גם כן מדינות רבות: ירדן (1946), סוריה (1946), הודו (1947), פקיסטן (1947), ישראל (1948), וקוריאה (1948). בנוסף לכך, לאחר המלחמה הקרה, שהשפיעה על העולם כולו, הוקמו מדינות רבות: רפובליקות לשעבר של יוגוסלביה וברית המועצות הפכו למדינות.

ישראל הוקמה בין המדינות שנוצרו לאחר מלחמת העולם השנייה. רוב המדינות במזרח התיכון הוקמו בשטחים צרפתיים ובריטיים שהם איבדו לאחר המלחמה.

 

ישראל לא הוקמה על האדמה הפלסטינית גנובה.

רבים מחזיקים בדעה שמלכתחילה מדובר על שטח פלסטיני, שנלקח על ידי היהודים שבאו ולקחו לעצמם את האדמה הזו. לא כך הדבר. שם "פלסטין" נגזר מהמילה "Pleshet". זה היה שמו של העם העתיק, שעל פי התנ"ך העברי, הגיע מהאי היווני כריתים והתיישב על הגדה הדרומית של ארץ ישראל. השם "Pleshet" או "פיליסטיה", לא היה בשימוש עד שקיסר הרומי אדריאנוס החליט להעניש את היהודים על המרד בר כוכבא ושינה בשנת 135 את שמה של ירושלים לאיליה קפיטולינה ושמה של יהודה לפלסטין, סוריה. לא נעשה שימוש בשם הזה במהלך שלטונן של האימפריות המוסלמיות במזרח התיכון. רוב הישראל המודרנית הייתה חלק קטן, נטוש וחסר חשיבות של סוריה. ירושלים לא הייתה לבירה באותה העת. הערים החשובות בתקופה המוסלמית באזור היו קהיר ודמשק. רק לאחר מלחמת העולם הראשונה כאשר האימפריה העותמאנית קרסה, החל משנת 1917 תחת השלטון הבריטי השם פלסטין שוב חזר לשימוש. אם הבריטים לא היו מגיעים, לא היה שום עם פלסטיני על האדמה הזו, והערבים שחיו באזור זה היו מצרים או סורים. כמו כן השם "פלסטין" היה בשימוש נרחב בקרב נוצרים כמילה נרדפת לארץ הקודש גם מהתקופה הרומית).

יהודים חיו במשך מאות שנים בירושלים, בחברון, בצפת ובטבריה. בשנת 1860 היהודים החלו לרכוש קרקעות מחוץ לארבעת הערים הללו. בניגוד למתיישבים הלבנים הראשונים בארצות הברית, שהשטלתו על האדמה של האינדיאנים ובניגוד לאוסטרלים, שגנבו את האדמה מהילידים, כל הקרקע עליה התיישבו יהודים נרכשה על ידם בתשלום מלא עד הסנט האחרון. החל מ-1930, הבריטים והאו"ם הציעו הרבה דרכים כיצד לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית, חיות זה לצד זו, אחת עם השניה. היהודים הסכימו להצעות הללו, אך הערבים סירבו ויצאו למלחמה. היהודים ניצחו. ערבים רבים המשיכו לחיות בישראל לאחר נצחונה, כיום 20 אחוזים מהאוכלוסייה בישראל הם ערבים.

 

במדינות ערב אין שלום בין היהודים לערבים.

ללא ספק ליהודים היה הרבה יותר גרוע תחת שלטון הנאצים, אבל זה לא אומר שהם חיו בשוויון ונהנו מחופש דתי תחת שלטונם של הערבים. אכן היה תור הזהב של קיום בשלום, אך הוא היה קצר, וזה היה לפני 800 שנים. בכל המדינות המוסלמיות שבן חיו היהודים, ממרוקו שבמזרח ועד איראן שבמערב, מסוריה שבצפון עד לתימן שבדרום, עוד בטרם הופעתה של הציונות, היהודים סבלו מאפליה, פוגרומים, אלימות ודיכוי גזעני. לאחר הקמת מדינת ישראל רוב היהודים שחיו במדינות ערב כ-800 אלף נאלצו לברוח לישראל.

 

הכיבוש הישראלי אינו מהווה מקור לסכסוך.

בשנת 1967 מדינות הערב המקיפות את ישראל איימו להשמיד את ישראל ושלחו את חייליהם לגבולות. לאחר שנעשתה מתקפת פתע, צבא הגנה לישראל תוך שישה ימים הביסו את כל צבאות ערב והשלישו את שטחה של ישראל. רצועת עזה הייתה תחת שליטה מצרית, הגדה המערבית הייתה תחת שליטת ירדן. במשך 19 שנים (1948-1967), שבמהלכם הפלסטינים היו תחת השליטה של ​​ירדן ומצרים, אף אחד לא הזכיר אותם. אילו מלחמת ששת הימים לא הייתה מתרחשת הפלסטינים היו ממשיכים להיות תחת העול הערבי ואף אחד לא היה מודאג מכך. הדוגמא הטובה ביותר היא הפלסטינים שחיים במחנות בלבנון ובסוריה. למרות שתנאי המחייה הרבה יותר גרועים שם מאשר בגדה המערבית, לא נשמע קולה של התקשורת בנושא.

רבים חושבים שהיה יכול להיות טוב לו ישראל הייתה נסוגה מהגדה המערבית, אך אחרים מאמינים שזה עלול לסכן את ביטחונה של ישראל. קיימים טיעונים טובים משני הצדדים, אבל הרעיון שהכיבוש אשם בסכסוך הינו כוזב. זה מוכח על ידי שלושה שיקולים. הראשון והברור ביותר הוא שהסכסוך החל זמן רב לפני מלחמת ששת הימים ואפילו לפני שנת 1948. הערבים לא מוכנים לקבל את דו-קיום של שתי מדינות. ההוכחה השנייה – לבנון; למרות שחיילים ישראלים לא נמצאים בשטחה של לבנון, חיזבאללה מחזיקה בעמדה של חיסולה של ישראל. הדבר נכון גם לגבי איראן, אם כי המרחק בינו לבין ישראל הינו 1,000 קילומטרים (כ-620 מיילס) ושתי המדינות, למרות שלפרסים תרבות ושפה שונים לחלוטין בהשוואה לערבים במזרח התיכון, מנהיגים איראניים קוראים להשמדתה של ישראל. מקורו של הסכסוך הוא בכך שמוסלמים לא רוצים לקבל את קיומה של מדינה הלא-מוסלמית במזרח התיכון.

 

בעיית הפליטים הפלסטינים אינה מקור של הסכסוך.

הסכסוך הישראלי-ערבי מוקף בהגזמות ועיוותים רבים, אך יש שקר אחד הגדול מביניהם. זה השקר אודות "הפליטים הפלסטיניים" ואודות "חוק השבות". למי אין הורה, סבא או סבתא, שהיגרו בגלל הסכסוך? מלחמות וסכסוכים אחרים של המאה ה-20 יצרו מאה מיליון פליטים. בסדר העולמי החדש לאחר מלחמת העולם השנייה כל האוכלוסייה הייתה מורכבת ממהגרים. יותר מ-15 מיליון גרמנים נאלצו לעזוב את בתיהם שהיה בעבר במזרח גרמניה. מאות אלפי אנשים בבלקן נאלצו להגר בשל הקמתן של מדינות החדשות. כ-65 מיליון בני אדם במה שכונה פעם ברית המועצות, נאלצו להגר. האם מישהו שמע על 300 אלף מוסלמים שנאלצו לעזוב את בולגריה, או כ-250 אלף יוונים וטורקים שנאלצו לעזוב את בתיהם לאחר שהטורקים כבשו את קפריסין בשנת 1974? בעיות של פליטים ממשיכים. כשני מיליון נוצרים נאלצו להתפנות מהמזרח התיכון בעקבות מתקפות מוסלמיות. אבל ישנה קבוצה אחת בלבד שעליה אתה יכול לשמוע יותר מכל קבוצה אחרת – הפליטים הפלסטיניים.

כתוצאה ממלחמת העצמאות בשנת 1948 היו כחצי מיליון פליטים ערבים שעזבו את בתיהם. רבים עזבו, משום שההנהגה הערבית הורתה להם לעזוב והבטיחה שיוכלו לחזור. בדומה לכל המלחמות היו מקרים מסוימים של פינוי. אבל בניגוד לגרמניה שעזרה למהגרים גרמנים ובניגוד להודו שסייעה להודים, פקיסטן שברך את המוסלמים או ישראל שברכה את הפליטים יהודים, מצרים, סורים ולבנונים לא סייעו לפלסטינים, למרות שמדובר באותם האנשים (בשנת 1948 לא היה הבדל בין כפר ערבי בצפון ישראל לבין כפר ערבי בדרום לבנון). ירדן הייתה המדינה הערבית היחידה שהעניקה אזרחות לפלסטינים. האו"ם הוא חלק מהבעיה. מעטים יודעים כי קיימות שתי סוכנויות הפליטים באו"ם, "UNRWA" רק לפליטים הפלסטיניים, ו-“UNHCR” לכל הפליטים האחרים בעולם. שני הארגונים הללו מגדירים באופן שונה מי זכאי להיקרא פליט. הארגון “UNRWA” מספק מעמד של פליט לילדים של הפליטים הפלסטיניים, כך בכל שנה המספר "הרשמי" של הפליטים הפלסטיניים הולך וגדל.

ורק קבוצה אחת של פליטים לא מושכת תשומת לב, זוהי קבוצת הפליטים היהודים ממדינות ערב. יהודים שנמלטו ממדינות מוסלמיות, מעולם לא גרמו כל נזק למוסלמים, אך כאשר הוקמה מדינת ישראל כ-800 אלף מהם נאלצו לברוח, לעזוב את כל מה היה להם ולהתחיל חיים חדשים בישראל.

 

 

חזרה למקורות.

אנו חיים בעולם פוסט-פוסט-מודרני. אנו שואפים להבין את המציאות לא רק דרך הערוצים המקובלים, אלא גם בדרכים חלופיות של התקשורת. לא מה שמנהיגים אומרים, אלא מה שאנשים חושבים. לא מספרי היסטוריה, אלא מהחקלאים בשוק המקומי. אדם אחד כותב מאמר על חיי היום-יום, האחר עושה סרט תיעודי על ילדים החיים במלחמה. אחד ישדר אופטימיות, אחר פסימיות. כל נקודות המבט השונות הללו יכולות לעזור להבין טוב יותר את הסכסוך, אבל לפעמים כדאי לחזור למקורות, לאופן שבו כל צד מתאר את עצמו. מגילת העצמאות של מדינת ישראל קובעת: "אנו מושיטים יד לכל המדינות השכנות ועמיהן, ומציעים להם שלום ושכנות טובה". במבוא לאמנה של חמאס נאמר: "ישראל תהיה קיימת עד שהאיסלאם תמחה אותה." אין שום סתירה בין אופייה היהודי ודמוקרטי של המדינה ישראל.

הרוב המוחלט של המדינות בעולם הינן מדינות לאום בעלות מכנה אתני ותרבותי משותף. כל המדינות הערביות מזהות את עצמן כמדינות מוסלמיות. רוב המדינות האירופיות והדמוקרטיות גם הן מדינות לאום. במדינות כמו דנמרק, נורבגיה, פולין, איסלנד הנצרות הינה בעלת מעמד מיוחד. גם ליהודים ישנה זכות למדינה משלהם. על הדגלים הלאומיים של 29 מדינות מוצג צלב, על 13 דגלים לאומים מופיע סהר המוסלמי, ורק על דגל לאומי אחת ישנו מגן דוד.

 

מאמר מקורי בשפה האנגלית: כאן

תורגם לעברית ע"י ברוך ליוייב

favicon2

למה לא אוהבים יהודים

למה לא אוהבים יהודים

אני רוצה לדבר אתכם על שנאה כלפי היהודים, אנטישמיות. הנושא הזה יושב לי על הלב ומציק, אני לא יכול לא להתייחס לתופעה הזאת מכיוון שגם אני נפלתי קורבן לזה. תוכלו לקרוא עלי במאמר אחר שבו אני מספר על עצמי, על המוצא שלי. אני חוקר את הנושא מגיל 14 לערך, כן כן… זה מטריד אותי מזמן והיום אני בן 36 ואני אומר לכם שהצלחתי להגיע לאיזושהי מסקנה. כאן אני רוצה לשטף אתכם עם כל מה שעובר לי בראש. אני אשתדל לעשות את זה עד כמה שניתן קצר, הנושא הוא מאוד נרחב ואפשר לדון עליו שעות על גבי שעות.

אני נעזרתי בכמה כלים על מנת לחקור את התופעה: ספרים ומאמרים של כותבים שונים וביניהם יהודים ולא יהודים. אני חייתי עם הגויים עד גיל 15, טיילתי בחו"ל. ניסתי כמה פעמים להתחזות לכול מני עדות שונות על מנת להבין מבפנים את הסוגיה הקשה. פעם הייתי "מוסלמי" שמעלה את הנושא שנאת היהודים ופעם "נוצרי".

למה אני מעלה את הנושא?

בהמשך אני אציג לכם רשימה של חלק מהמקרים, בהם יהודים נרצחו בהמוניהם ב-2000 שנים אחרונות שאחרי הספירה. זה לא בשביל להפחיד אלא שתזכרו תמיד מי אתם ומה עבר על עם היהודי שהיה חי בגלות עם הגויים, על העם שלנו שהיה חסר הגנה וחלש. אני פונה במיוחד לכל אלו שבינינו "יפי נפש"  או "שמאלנים" או כל שם אחר שהכוונה שלו היא אחת – להשתחוות בפני אויבנו ושונאנו, כאילו זה יעזור וירחמו עליהם ויאהבו אותם. אני פונה לאלו שעדיין לא למדו מההיסטוריה של העבר ואפילו מסרבים לקבל את העובדות שמתרחשות כיום בארצנו. אנו חייבים לזכור את ההיסטוריה שלנו, חייבים לדעת ולהעביר הלאה על מנת שזה לא יקרה שוב.

להלן הרשימה החלקית

  • חורבן בית המקדש השני – נחרב בשנת 70 ע"י רומאים. נרצחו לערך מיליון יהודים וכמאה אלף נשלחו לעבדות.
  • מרד התפוצות – המרד אירע בין השנים 115 עד 117 נרצחו כמה מאות אלפים יהודים.
  • מרד בר כוכבה – התרחש בין השנים 117-138 לספירה, בתקופה שעלה לשלטון קיסר הרומי אדריאנוס. אחרי תבוסתו של המרד החלה רדיפה דתית, רבים מהיהודים מתו למען אמונתם.
  • קיסר הרומי קונסטנטינוס – שלט בין השנים 312-337, הוא הפך את הנצרות לדת העיקרית במדינה של האימפריה הרומית והוציא מספר חוקים אנטי-יהודים.
  • תאודוסיוס הגדול – היה קיסר רומי בשנים 379-395 לספירה. הוא הוציא את היהודים מכל התפקידים הבכירים ועמדות מפתח והכבוד. התיר להרוס את בתי הכנסת.
  • ספרד – שנת 613 לספירה, כל היהודים אשר סירבו להתנצר, היו חייבים לעזוב את המדינה או נמכרו לעבדות. אלו שלא סירבו, ילדיהם הועברו למוסדות הנוצריים.
  • צרפת – בשנים 628-638, מלך של אוסטראסיה(צרפת בימינו) דגוברט, גירש את כל היהודים מהמדינה.
  • רומא – 632-633 לספירה, הקיסר הרומי הרקליוס, כפה על יהודים להתנצר אחרת הוא הרג אותם.
  • אפיפיור לאו השלישי – אפיפיור הרומי בשנים 795-816 לספירה, היה כופה על יהודים תחת עינויים לקבל נוצרות.
  • גרמניה – שנת 1012 לספירה, שליט גרמניה הנרי השני גירש את היהודים מעיר מיינץ.
  • תקופת הצלבנים בגרמניה – שנת 1096 לספירה, בתקופת הצלבנים הראשונה בגרמניה נרצחו אלפי יהודים.
  • צלבנים בירושלים – שנת 1099 הצלבנים נכנסו לירושלים ורצחו אלפי יהודים.
  • בלגיה – שנת 1121, יהודים גורשו מפלנדריה (חלק מבלגיה המודרנית). נאסר עליהם לחזור, כל עוד שהם לא מכירים באשמתם על רצח ישו וחוזרים בתשובה.
  • מסע צלב השני – בין השנים 1145-1153 יהודים קנו הגנה בטירות מבוצרות של האצולה אבל נבגדו על ידי המקומיים.
  • מסע צלב השלישי – שנת 1189-1196 לספירה, נרצחו יהודים בצרפת, אנגליה וגרמניה.
  • צרפת – בין השנים 1251-1320 נרצחו מאות יהודים על ידי המון הזועם.
  • פולין – שנת 1453 לספירה, נזיר פרנציסקאני קפיסטרנו, שכנע את המלך פולין לשלול את העם היהודי מכל הזכויות האזרחיות.
  • אינקוויזיציה בספרד – שנת 1492, גורשו היהודים מספרד. בערך 300.000 יהודים אולצו לעזוב את ספרד עם ידיים ריקות בגלל סירובם לקבל נוצרות.
  • פורטוגל – שנת 1497, יהודים סירבו להתנצר ולכן גורשו מהמדינה על ידי מלך מנואל.
  • הגטו הראשון – בין השנים 1526-1540, הגטו היהודי בוונציה, לאחר מכן גירוש יהודים מוונציה, נאפולי וגנואי.
  • רוסיה – שנת 1903, בוצעו פוגרומים רבים נגד היהודים.
  • גרמניה – בין השנים 1933-1945 השמדת היהודים באירופה הכבושה בידי נאצים. שישה מיליון שנרצחו בשואה.
  • אירופה – בין השנים 1946-1952, היהודים עדיין נרצחים בפולין (1946), לוב (1948), בפראג (1952) וברית המואצות.
  • מצרים – בשנת 1956 גורשו היהודים ממצרים.
  • אמריקה – בין השנים 1979-1989, הצמיחה של האנטישמיות באמריקה, יותר מ -6,400 מעשי ונדליזם, פיגועים, הצתות, חילול בתי העלמין על ידי ניאו-נאצים.

 

כל הנתונים מההיסטוריה שהוגשו לכם מעלה, זה רק חלק מכל הרדיפות ורציחות שעבר על העם שלנו. אני מבקש לא לשפוט אותי אם טעיתי בכמה נתונים או תאריכים כי אני לא היסטוריון. היה לי קשה לכתוב את כל זה מכיוון שהיד שלי הייתה רועדת. אך חשוב לי שתדעו, תבינו, תפנימו ותעבירו הלאה לדורות הבאים.

עכשיו בואו ננסה להבין למה כל זה קרה וממשיך לקרות. ראשית, יש צורך להבהיר את מהות השאלה-"למה שונאים אותנו" ולחלק את התשובה לשני הבטים. אחד, זה הוא ההיבט הדתי והשני הלא דתי כי אני מכבד את כולם.

א. היבט הדתי – אני שמעתי הרבה אמירות והתבטאויות מכל מני רבנים שמסבירים את השואה ואת שאר הרדיפות. כאן אני אצוטט את הרב עובדיה יוסף: "כל הצרות שיש לנו מדורי דורות – אינקוויזיציה, שואה – כל הדברים האלה יש בהם חלק מהעוון של העגל, הקב"ה נפרע מהם". ההסבר של הרב קל להבנה וברור, יהודים משלמים על חטאיהם. אבל זה מזווית הראייה שלנו, מה אומרים הגויים? נוצרים אומרים שיהודים הרגו להם את ישו, לכן חלק מהם מסבירים את השנאה כלפינו בדרך הזאת. חלק מהמוסלמים אומרים בגלל שאנו לא מאמינים באסלאם ויש להילחם בנו עד שנכנע.

ב. היבט הלא דתי – גם כאן יש כמה סיבות: יהודים למשך 2000 שנה חיו עם עמים אחרים, במדינות שאינן שייכות  ליהודים. יהודים מטבע הדברים תמיד בולטים בחוכמה וידע, זאת עובדה שאין מכחישים לה. אם נבדוק את כל המקצועות בעולם, תמיד נראה יהודים הם במקומות הראשונים. כאשר אתה בולט בחוכמה, בהישגים כלכליים וכו'… אנשים פשוט מקנאים בך. בוודאי שלא יגידו לך את זה בפרצוף אבל בתוך כל אחד ואחד יש את היצר הזה.

אולי מישהו לא יסכים איתי, אבל יהודים להבדיל מאחרים הוא עם לא אגרסיבי, במילים אחרות לאלו שלא חושבים כך, בעניי הגויים הוא עם פחדן. כמובן ההשוואה היא באחוזים, כי יש יוצא מן הכלל תמיד. אני אחזור אל הילדות שלי ואתן לכם דוגמה. בשנות ה-90 בקרב אוכלוסיה המוסלמית שאיתם גדלתי לא היה מידע על מה שקורה כאן בארץ. אנשים לא היו חשופים לתקשורת כמו היום ולכן לא היו מודעים על סכסוכים בין יהודים לערבים בארץ. במיוחד הנוער בגילאים 14-18, למרות כל זה בחלק ממקומות שיהודים היו מהווים מיעוט, האנטישמיות הורגשה דיי חזק. כל יהודי שהכרתי אותו אז, אם הוא לא היה מספיק חזק, סבל מהיחס אכזרי כלפיו. אני אחזור שוב ואדגיש, כל אחד ואחד שלא היה מסוגל להגן על עצמו החיים שלו היו כמו בגיהינום.

 

לסיכום

אחרי שפירטתי את כל הסיבות – למה לא אוהבים אתנו, אני קצת ארגיע אתכם ואומר ששנאה תמיד הייתה, היא קיימת ותהיה. אני מדגיש שוב שזו היא הדעה שלי וכל אחד מכם רשאי להסכים איתי או לא. דרך אגב… שנאה היא לא רק כלפי יהודים, שימו לב בעולם שלנו כל אחד שונא את השני. צרפתים שונאים יהודים, רוסים שונאים אוקראינים, טורקים שונאים ארמנים וכך הלאה כורדים למשל, אין להם אפילו מדינה ועד היום חלומם הגדול של הטורקים, זה הוא השמדת העם הכורדי. אנו חייבים להודות שהיסטוריה של האנושות היא היסטוריה של מלחמות. בכל זאת כל אלו שנלחמים אחד עם השני, יחד שונאים אותנו.

על פי מה שנאמר על ידי מתחילת המאמר עד כה, כדי לשנות את היחס כלפינו ולא לגרש אותנו שוב כמו שזה היה בעבר, יש כמה אפשרויות. בואו ננסה למצוא פיתרון בלהתייחס על עובדות וסיבות שהביאו אותנו למצב, בו כביכול כולם שונאים אותנו.

  1. שונאים כי הרגנו את ישו – אין מה לעשות עם זה, מה שהיה היה וגם אם נבקש אלף פעם סליחה או ננסה להוכיח שזה לא אנחנו אלו שהרגו אתו, זה לא יעזור.
  2. שונאים כי מקנאים – גם אין מה לעשות. אי אפשר שנתחיל פתאום להיות מפגרים ונפסיק לקבל פרסי נובל. יהודים תורמים המון לאנושות ולהפסיק לעשות זאת, משימה בלטי אפשרית.
  3. שונאים כי אנחנו מיעוט – כרגע אין מה לעשות כי אי אפשר להוליד ביום אחד מיליון יהודים, אך בעתיד אפשר להשתפר. יהודים! כמו שנאמר בתנ"ך – פרו ורבו.
  4. שונאים כי מאמינים ביהדות – לא ניתן לשינוי, יהודים לא יסכימו לקבל נוצרות או אסלאם. יתרה מזאת, יהודים גם לא יקבלו את אלו שרוצים לקבל יהדות כי אין דבר כזה על פי ההלכה. או שאתה יהודי או שלא, אלא אם כן עברתה גיור שזה דבר לא פשוט והסינון הזה כדי להתקבל אל העם הנבחר לפעמים נמשך שנים. בשביל להיות מוסלמי או נוצרי מספיק להודות בזה ואתה אחד משלהם. אצלנו זה אחרת, אנחנו מאוד סגורים וקשים בקטע הזה.
  5. שונאים בגלל שרוב התרחק מהתורה – לאלו שמאמינים בזה הדתיים שביננו, יש מה לעשות, לחזור בתשובה. רק שזה ייקח זמן אלא אם כן ויבוא המשיח שיציל את כולנו.
  6. שונאים בגלל שחיים במיעוט עם הגויים – הפתרון הוא, תעלו לארץ ישראל שזה גם לא כל כך פשוט וקל לביצוע, מצריך המון זמן גם אם כולם יחד יחליטו לעלות. זוכרים את שנות ה-90 כאשר הייתה עליה הגדולה לארץ?
  7. שונאים כי חלשים או כמו שציינתי קודם לא אגרסיביים/פחדנים… – יש מה לעשות ומשתדלים לעשות, עובדות מוכיחות מהשטח. בזכות הצבא, טכנולוגיות מפותחות, כלכלה פורחת, יהודים חיים בבטחה. וזה דרך אגב רואים לא רק במדינה שלנו. תראו לי מדינה שמסוגלת להשמיד את הרוסים או את הסינים.

במהלך חיי, אני לא נתקלתי ולא מצאתי סיבה כלשהיא שיכולה להצדיק את התנהגות של כניעה, התרפסות, השתחוות, כאשר כל אלו היו גורמים לצד השני לכבד אותך, אלא להיפך! זה גורם להיגעל ממך, אפילו אם קיבלתם בתמורה חיוך שאני קורה לו "ציני ולא אמיתי". שימו לב גם במאמר הזה לא ציינתי ולא כתבתי משהו שהציל את היהודים בגלל שהם ניסו לרצות את הגויים, כי לא מצאתי שום הוכחה לכך. בלי שום קשר ליהודים או לא, אף אחד לא אוהב את אלו שמשתחווים בפניך או בשפה שלנו "מלקקים". אם אתה חזק ולא מתכופף, אם אתה עם בטחון עצמי ולא מתבכיין זה יגרום לכולם לכבד אותך. הרי זה הוא האינסטינקט של האדם לכבד וללכת אחרי החזקים וכאן אף אחד לא יוכל להכחיש.

בזה אני אסיים, אני את שלי אמרתי ואם מישהו לא מסכים איתי בבקשה תגיבו. אני דוגל בשיטה – כל דיון הוא תורם, תמיד אפשר ללמוד משהו חדש.

favicon2

שונא שוטרים ?

שלום חברים!

ראשית כול אני אומר לכם שנתקלתי באמירה ובחוויה של שנאת שוטרים בעצמי לא מעט פעמים, מכיוון שבעבר הלא רחוק הייתי גם שוטר. שש וחצי שנים עשיתי שרות כשוטר קבע ושלוש שנים בסדיר. בנימה זו אני אעבור לנושא שלנו – שנאה כלפי השוטרים, מאיפה זה בה, למה ומה אני חושב וממליץ.

ברוך ליוייב

יוני 2015 – שבוע אחרון על מדים

כדי לענות על השאלה לא פשוטה הזאת, חייבים להיכנס לעומק של הדברים כי התשובה לא מתחלקת רק לשנים – לבן או שחרור. הנושא הוא מורכב, עם המון הבתים וכיווני מחשבה רבים ושונים. כל אחד רואה את הדברים מהצד שלו ומנקודת ראיה שונה ולפעמים איך שנוח לו.

אני אחלק את הנושא שלנו לכמה קטגוריות. אנו ננסה לדון ולהבין לאט, לאט את כל הכותרות בנפרד ולאחר מכן נפיק מסקנות. במאמר הזה אני אציג את דברי כפי שאני רואה אותם, מאחר וחוויתי את כל הנאמר לעיל על בשרי, אז תרשו לי… יש לי ניסיון בשני עולמות: כאזרח וכשוטר.

אני אבקש מכם מראש, תנסו להסתכל על דברים בצורה אובייקטיבית. תכינו את עצמכם ואת ראשכם, על מנת לחוות את הנאמר פה על פי ההגיון הבריא, בלי להיכנס למרמור או גרוע מי זה… השמצות. אם אתם הגעתם עד לכאן מבלי לדלג לדפים אחרים, סימן שאכפת לכם, אכפת לכם מחברה הישראלית ועל כך אני מודה לכם מאוד.

 

מי הוא השוטר?

  • קודם כל הוא אדם כמוך, כמוני, כמו כולנו וזה משהוא שלא לכולם ברור מאליו. אזרח אוהב להסתכל על שוטר כאילו הוא רובוט, בלי רגשות. אז למי שלא יודע או אולי לא חשב על זה, אני אגלה לכם: שוטר הוא אדם שגם אצלו מצב הרוח משתנה מדי פעם, הוא יכול להיות עצבני כי רב עם אשתו בבית או שמח, או בדחן.
  • הגדרת השוטר על פי פקודת המשטרה – שוטר זה אדם מי שנמנע על יד משטרת ישראל. תפקידו לעסוק במניעת עבירות ובגילוין. כל שוטר קיבל סמכות וכלים כדי לבצע את עבודתו, לתפוס עבריינים ולהביאם לדין.

עכשיו תחברו את שני ההגדרות הנ"ל ותעשו סדר בראש עם כל מה שמשתמע מכך. בינתיים אני אעבור הלאה.

 

מבט מבפנים

כאשר אזרח פשוט מתגייס למשטרה הוא עושה מהפך ושינוי גדול בחייו ובתפיסותיו. עוד לפני ששוטר עבר הכשרה בסיסית, הוא מקבל תעודת מינוי וברגע זה, מאוד קשה לי לתאר במילים את תחושת האחריות ובו זמנית אי וודאות שפתאום נופלת עליך. תחושת צמרמורת קלה עוברת על גופך ואתה מרגיש שזהו, עכשיו אתה אדם אחר. כל זה כלום לעומת מה שמחכה לך בהמשך הדרך, במיוחד בקורס הראשון שלך. וזה אחרי שקבר הספקתה לשכוח מהצבא, מהדיסטנס בין מפקד לפקוד ומשמעת. מדריכים ומפקדים מאוד דואגים להחדיר אל המוח שלך את האופי ואת המנטאליות המשטרתית. כבר ביום הראשון מכניסים אותך לסוג של פרנויה וכמעט כל יום מסבירים לך על "מה ההבדל בין שוטר לאזרח". אין ספור פעמים מעבירים מצגות על ערכים ודרכי התנהגות השוטר כלפי האזרח. משטרה משקיע מאמצים רבים בנושאים הללו ועומדים מאחורי כול זה פסיכולוגים מנוסים.

עכשיו תדמיינו לעצמכם, מה קורה עם בן אדם אחרי שהוא  עובר תוכנית לבניית הפסיכולוגיה ייחודית. כל מה שהבאתה מבחוץ מתחיל להיראות לך בצורה אחרת לגמרי. לכל מה שהייתה רגיל בעבר, כל הסטיגמות, תחושות, השקפות…פתאום הכול מתהפך ותופס צבע אחר. אתה לומד לא להתרגש מי כל מני "שטויות" כגון: מכות, תקיפות, דם, גופות וכו'… כי פשוט אחרת אי אפשר, לא תשרוד. ומה קורה אחרי שהוכשרת? שוטר יוצא למשמרת ומחכה לו בחוץ לחץ, מתח, חששות רבים, דילמות, קללות, העלבות ועוד הרבה.

 

בעיות בתוך המערכת

כמו בכל מקום העבודה ולו דווקא, קיימים בעיות מסוגים שונים. רובם נשארים בתוך הבית אך חלקם מודלפים החוצה והסיבות לכך הן כמה:

  1. מדיה חברתית וטכנולוגיה מפותחת. היום לכל אחד יש יכולת להיות עיתונאי קטן. מה שצריך זה רק לקחת פלפון, לצלם ולהעלות ליוטיוב. אבל להבדיל מעיתונאים מקצועיים שיודעים איך להציג מידע בצורה נכונה וחוקית, לאדם פשוט זה לא מעניין והוא ממהר לנצל את האינפורמציה שהשיג, לצרכים אישיים, הכפשות והשמצות או אולי סתם להתנקם ולהסתלבט. תוצאות הן קשות, תדמית המשטרה שבנויה על גבי עבודה מרובה מצד אנשי ההסברה, מדריכים וקצינים, ברגע אחת מתרסקת. אותו אחד שלרגע חשב שהוא כוכב צודק ומגיע לו הכול, לא שם לב איך הוא פוגע בעצמו בעקיפין. תחושת הניצחון הרגעי הזה וכל התוצאות שלאחר מכן, גורמות למשטרה להשקיע מאמצים רבים, זמן וכסף שהרי בסופו של דבר זה בא על חשבון של כל אחד מאיתנו. חשוב לציין ולהדגיש, אני לא אומר שצריך לשבת בשקט ולסבול אם נתקלנו במחדל כול שהו מצד השוטר, אך יש דרכים כשרות ומקובלות איך לטפל בזה ועל פי אתיקה אנושית ומוסרית. כמו כן טבע האדם תמיד מעניין אותו משהו יוצא מן הכלל ואם ההישגים של משטרה זה דבר מעניין לדעת עליהם, כאשר משהו קיצוני או יוצא דופן מתרחש בבית המשטרה, זה מעניין כפליים ותופס כותרות.
  2. השוטרים בעצמם, לפעמים הם אלו שפוגעים בתדמית המשטרה. לרוב זה קורה בלי כוונה או בלי לשים לב. אני אספר לכם על שוטרת אחת ששירתה איתי יחד ואני מאוד מחבב אותה כאדם. בטח כולכם זוכרים את הסרטון מיוטיוב, כאשר רואים שוטרים שמבצעים מעצר אלים על נער אתיופי, חייל צעיר. זה בדיוק על מה שדיברתי קודם, סרטון אחד גרם לפיצוץ בקרב בני העדה האתיופים. כולנו זוכרים את ההפגנות, נזקים ופצועים. אבל אני לא דן על זה כרגע, נחזור לאותה שוטרת שכנראה קיבלה את זה קשה מאוד וקרוב לליבה. היא מיהרה להוציא פוסט בפייסבוק שבוא היא מוציאה את המרמור והתסכול שלה החוצה, בעקבות מה שהיא ראתה. אני לא מאשים אותה כי אולי גם אני הייתי נוהג באותה דרך אילו הייתי בגילה וחוץ מי זה, לרוב היא צדקה, אולי 80% אך כמה דברים היא פספסה וזה פגע בחברים שלה ובתדמית המשטרה. נער/נערה בני 18 שעדיין לא בשלים נפשית ומנטאלית, וכאשר הם עדיין חווים דילמות רבות בחייהם, מתגייסים למשטרה. הבעיה היא לא עצם הגיוס שבגיל כזה צעיר אלא בהכשרות והכנות לשטח שהם עוברים. נערה בת 18 מתגייסת למשטרה ואחרי כמה חודשים היא אחראית על גורלם של אזרחים רבים. זה ממש לא אותו דבר כמו שאחד בגיל 24 יתגייס למשטרה, אחרי שהוא היה בצבא, עבד וצבר ניסיון של החיים.
  3. בעיות יחס בין מפקדים ופקודים זה גם בעיה לא קטנה. לא כל השוטרים הם אותו הדבר, אחד יודע לתפוס עבריינים כל יום, שני נפצע ולא היה מסוגל להגיע לעבודה כחודש, השלישי סתם עצלן. אבל לאף אחד זה לא מעניין, צריך להביא תפוקות, העבריין לא יחכה לך. ואם באזרחות במגזר הפרטי מנהל יכול לפטר עובד כי הוא בעל הבית, אז במשטרה זה עובד אחרת. יש הרבה מתיחות ביחסים בין קצינים לשוטרים זוטרים מכיוון שגם הרבה מפקדים מטבע הדברים לא נולדו כמנהיגים ומבצעים את עבודתם פחות טוב מאלו שכן קיבלו את המנהיגות מרגע היוולדותם. קצין שהוא לא מנהיג, מנסה להשלים את החסר באמצעות שיטות אחרות שחלקן מנוגדות לכל כללי האתיקה וערכים של משטרת ישראל.

אם אתם עדיין איתי והגעתם עד לכאן, אז בטח הצלחתם להיכנס פנימה אל תוך הראש של מערכת המשטרתית ולראש של השוטר בפרט.  אולי חלק מכם אפילו הצליח לדמיין לעצמו שהוא כרגע על מדים בניידת ובדרך לאירוע כלשהו… חברי זה לא קל. אף שוטר לא יבוא ויבכה לכם או יחלוק את דעותיו, אף שוטר לא יצא להפגנה או יתראיין בטלוויזיה סתם בלי שהכינו אותו מראש. תכבדו, כי חס ושלום אם תהיו זקוקים לעזרת המשטרה, אתם מצפים שיגיע אליכם שליח בדמות שוטר/אדם ויציל אתכם מצרה. אל תתייחסו לשוטר כאדם שבה ומחפש איך לדפוק אתכם כי זה לא נכון, אף שוטר לא מחפש את זה כי לכל אחד בסופו של דבר יש משפחה שמחכה לו בבית. אני לא היקרתי שוטרים שנהנו לתת דו"ח למישהו אלא להפך, אני לא נתקלתי בשוטרים שמחפשים איך להעניש כי זה לא תפקידם וזה פשוט לא מעניין. גם אם שוטר ניראה לכם עצבני וצועק אז לרוב זה משחק או שהוא קם עם רגל שמאל, אבל בשום פנים ואופן הסיבה זה לא אתם באופן אישי. בסוף משמרת כל אחד חוזר לבית, לוחץ על "הסוויץ'", שוכח את מה שהיה והולך לישון. למחרת אותו הדבר חוזר על עצמו. אם ניראה לכם ששוטר משקר או מנפח נתונים ועובדות, יש המון דרכים איך לטפל. אל תיקחו אישית את כל הנאמר מפיו של השוטר. אמינות במשטרה זה הוא הערך העליון ואני לא ראיתי בחיי משהו, שאפשר להשוות עם המשטרה בקטע זה.

רבותיי… זה נכון שלא הכול מושלם ואם גיליתם בעיה כלשהי אז בוודאי שצריך לטפל בה. רק חשוב שתדעו לעשות זאת בצורה נכונה, מבלי לפגוע או להזיק לשוטרים שבעצם הם הפנים שלנו, פנים של כלל אזרחי מדינת ישראל. אסור להכליל, טוב ורע יש בכול מקום. פעם הבאה אם שוטר עצר אתכם לביקורת, פשוט תחייכו ותתייחסו אליו בנועם ובכבוד מבלי לצפות בתמורה את אותו היחס. זה לא  יעזור לכם אם תנסו להגיב, להתווכח על כל מני דברים שוודאי אתם פחות מנוסים בהם מאשר אותו שוטר שמולכם. משחקי האגו, התגרות זה ממש לא מתאים ומהצד זה נראה טיפשי ולא לעניין. יש עוד הרבה דברים שאפשר לדבר אליהם על מנת לשפר את היחס של האזרח כלפי משטרה או להפך ואי אפשר להעביר את הכול במאמר הקצר הזה. אני מקווה מאוד שהצלחתי להעביר לכם מסר חיובי וזה יעזור לכולנו במיוחד עכשיו כשאנחנו עוברים תקופה לא קלה. אני אשמח אם תגיבו  ובשמחה אם אמצא את הזמן הפנוי, אני אענה על שעלותכם.