10 דברים אשר צריך לדעת על הסכסוך הישראלי-ערבי

הסכסוך הישראלי-ערבי קטן יותר ממה שאתם חושבים.

אם תנסו לסיים את המשפט "הסכסוך הישראלי – ערבי חשוב כי …", אתם תגלו כי אין לכם תשובה. סכסוך זה מבין הקטנים ביותר בעולם. ישראל זוהי מדינה קטנה, שאין לה שום חשיבות אסטרטגית. אין בה נפט, כמו גם במדינות המקיפות את ישראל. אתם שומעים כל כך הרבה על ישראל מהסיבה היחידה שהרבה אנשים החליטו שזה חשוב, ללא סיבות אובייקטיביות לכך. בכל פעם שאתם עוסקים בסכסוך הזה, אתם מפספסים משדה הראייה שלכם את הנושאים הגדולים והחשובים באמת, כגון: סין – דיקטטורה עם אוכלוסיה אשר כוללת יותר ממיליארד בני אדם ובעלת הכלכלה הגדולה בעולם, סכסוך דמים שלכאורה בלתי פתיר בסוריה, רצח העם המתרחש בסודן.

10 דברים אשר צריך לדעת על הסכסוך הישראלי-ערבי

 

התקשרות העולמית אובססיביות כלפי ישראל

המציאות הסובבת משתקפת דרך הידיעות. על פי רוב, ככל שאירוע שהתרחש קרוב יותר וככל שהינו דרמטי יותר, כך גדל הסיכוי שתשמע אודותיו מהתקשורת. כלל זה אינו חל על הסכסוך הישראלי-ערבי. האירוע הכי מינורי בישראל מיד הופך לידיעה הראשית ברחבי העולם. להלן אחת העובדות שיש לזכור: במהלך הסכסוך בן יותר מ-100 שנים, כ-25 אלפי פלסטינים איבדו את חייהם. בעולם הערבי יותר מ-15 מיליון בני אדם נהרגו רק במהלך 50 השנים האחרונות. שמעת עליהם הרבה פחות, כמו גם על מיליון אזרחים שמתו באפריקה. אחת הסיבות לכך – העובדה שבישראל קל מאוד לעבוד בתור הכתבים הזרים. קיימת תשתית מודרנית, קיים חופש הביטוי ועיתונאים מרגישים בטוחים. הפלסטינים גם הם מרגישים בטוחים. שימו לב כי הפלסטינים לעולם לא מדברים בעילום שם ולא מכסים את פניהם בדומה לאנשים שמפחדים מהשלטון. ישראל, כמו כל מדינה אחרת, אינה מושלמת, אך חשוב לזכור כי גם את הזכות להתלונן על הממשלה– זו זכות שממנה נהנים אנשים מעטים בעולם שלנו.

זה אבסורד, אך הסיקור התקשורתי האירופי מקדיש לישראל יותר זמן מסך מאשר להשתתפותה של אירופה בעיראק ובאפגניסטן. להלן דוגמא מעניינת: בשנת 2011, העיתון הבריטי "The Guardian" ציין את ישראל יותר מ-1,000 פעמים. באותה השנה, נהרגו 115 פלסטינים, רובם היו מחבלים. עיראק הוזכרה 504 פעמים, אם כי נהרגו יותר מ-4 מיליון עיראקים, רבים מהם כתוצאה מתקריות מול החיילים הבריטיים.

אובססיה זו קיימת גם בעולם המדעי. כיום קיימים יותר קורסים, סמינרים, ספרים ופורומים המוקדשים לסכסוך זה מאשר לכל סכסוך אחר.

 

תנאי החיים של הפלסטינים הינם טובים!

אנשים מפורסמים רבים מבקרים את ישראל. חתן פרס נובל סאראמאגו, סולן פינק פלויד רוג'ר ווטרס ואנשים מפורסמים אחרים משווים את פעולותיה של ישראל עם הפעולות של הנאצים. להלן כמה עובדות המוכיחות את ההפך.

תוחלת החיים הממוצעת בגדה המערבית וברצועת עזה בשנת 1967 (כאשר ישראל כבשה את הגדה המערבית ורצועת עזה) הייתה כ-48 שנים. כיום מדד זה עומד על יותר מ-75 שנים, יותר מאשר בכל המדינות הערביות מסביב לישראל.

בשנת 1967 שיעור תמותת התינוקות היה גבוה מ-150 ל-1,000 ילודים. היום המדד הזה פחות מ-19.

הפלסטינים הם מבין הערבים המשכילים במזרח התיכון ובצפון אפריקה. בשנת 1967, בגדה המערבית לא הייתה אוניברסיטה אחת. כיום, ישנן 11 אוניברסיטאות ו-13 מכללות.

בשנת 1967 רק בארבע מבין היישובים הערביים היו מים זורמים, כיום מים זורמים קיימים ביותר

מ-640 ישובים. (בעמאן, בירת ירדן, הנמצא במרחק של 10 קילומטרים בלבד, ישנם מים זורמים יום אחד בלבד בשבוע).

על פי נתוני הבנק העולמי, הפלסטינים קיבלו סיוע פי ארבע, בהשוואה לסיוע שקיבלה אירופה במסגרת תכנית מרשל לאחר מלחמת העולם השנייה. כולם יודעים שארצות הברית תומכת בישראל. אבל אף אחד לא יודע שהפלסטינים מקבלים יותר סיוע מארצות הברית, מהאיחוד האירופי, מיפן, וממדינות ערביות ומהאו"ם מכל אומה אחרת בעולם.

 

מדינת ישראל הוקמה לא כפיצוי על השואה.

הטענה שהיהודים קיבלו מדינה רק בגלל שהעולם הזדעזע מהשואה, הינה נאיבית לכל היותר. הפוליטיקה העולמית לא פועלת כך. במהלך מלחמת העולם השנייה כבר אחד וחצי מיליון יהודים החזיקו בתודעה לאומית, כמו כן כבר היו קיימים מוסדות הנחוצות למדינה: מוסדות חינוך, מוסדות בריאות, מערכת פוליטית וכן הלאה. הקמתה של ישראל, בדומה להקמתן של עשרות מדינות אחרות, הייתה קשורה יותר למלחמת העולם השנייה. אחרי כל מלחמת העולם נוצר סדר עולמי חדש. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמו מדינות הבאות: יוגוסלביה (1918), פולין (1918), צ'כוסלובקיה (1918), פינלנד (1917) וטורקיה (1923). לאחר מלחמת העולם השנייה הוקמו גם כן מדינות רבות: ירדן (1946), סוריה (1946), הודו (1947), פקיסטן (1947), ישראל (1948), וקוריאה (1948). בנוסף לכך, לאחר המלחמה הקרה, שהשפיעה על העולם כולו, הוקמו מדינות רבות: רפובליקות לשעבר של יוגוסלביה וברית המועצות הפכו למדינות.

ישראל הוקמה בין המדינות שנוצרו לאחר מלחמת העולם השנייה. רוב המדינות במזרח התיכון הוקמו בשטחים צרפתיים ובריטיים שהם איבדו לאחר המלחמה.

 

ישראל לא הוקמה על האדמה הפלסטינית גנובה.

רבים מחזיקים בדעה שמלכתחילה מדובר על שטח פלסטיני, שנלקח על ידי היהודים שבאו ולקחו לעצמם את האדמה הזו. לא כך הדבר. שם "פלסטין" נגזר מהמילה "Pleshet". זה היה שמו של העם העתיק, שעל פי התנ"ך העברי, הגיע מהאי היווני כריתים והתיישב על הגדה הדרומית של ארץ ישראל. השם "Pleshet" או "פיליסטיה", לא היה בשימוש עד שקיסר הרומי אדריאנוס החליט להעניש את היהודים על המרד בר כוכבא ושינה בשנת 135 את שמה של ירושלים לאיליה קפיטולינה ושמה של יהודה לפלסטין, סוריה. לא נעשה שימוש בשם הזה במהלך שלטונן של האימפריות המוסלמיות במזרח התיכון. רוב הישראל המודרנית הייתה חלק קטן, נטוש וחסר חשיבות של סוריה. ירושלים לא הייתה לבירה באותה העת. הערים החשובות בתקופה המוסלמית באזור היו קהיר ודמשק. רק לאחר מלחמת העולם הראשונה כאשר האימפריה העותמאנית קרסה, החל משנת 1917 תחת השלטון הבריטי השם פלסטין שוב חזר לשימוש. אם הבריטים לא היו מגיעים, לא היה שום עם פלסטיני על האדמה הזו, והערבים שחיו באזור זה היו מצרים או סורים. כמו כן השם "פלסטין" היה בשימוש נרחב בקרב נוצרים כמילה נרדפת לארץ הקודש גם מהתקופה הרומית).

יהודים חיו במשך מאות שנים בירושלים, בחברון, בצפת ובטבריה. בשנת 1860 היהודים החלו לרכוש קרקעות מחוץ לארבעת הערים הללו. בניגוד למתיישבים הלבנים הראשונים בארצות הברית, שהשטלתו על האדמה של האינדיאנים ובניגוד לאוסטרלים, שגנבו את האדמה מהילידים, כל הקרקע עליה התיישבו יהודים נרכשה על ידם בתשלום מלא עד הסנט האחרון. החל מ-1930, הבריטים והאו"ם הציעו הרבה דרכים כיצד לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית, חיות זה לצד זו, אחת עם השניה. היהודים הסכימו להצעות הללו, אך הערבים סירבו ויצאו למלחמה. היהודים ניצחו. ערבים רבים המשיכו לחיות בישראל לאחר נצחונה, כיום 20 אחוזים מהאוכלוסייה בישראל הם ערבים.

 

במדינות ערב אין שלום בין היהודים לערבים.

ללא ספק ליהודים היה הרבה יותר גרוע תחת שלטון הנאצים, אבל זה לא אומר שהם חיו בשוויון ונהנו מחופש דתי תחת שלטונם של הערבים. אכן היה תור הזהב של קיום בשלום, אך הוא היה קצר, וזה היה לפני 800 שנים. בכל המדינות המוסלמיות שבן חיו היהודים, ממרוקו שבמזרח ועד איראן שבמערב, מסוריה שבצפון עד לתימן שבדרום, עוד בטרם הופעתה של הציונות, היהודים סבלו מאפליה, פוגרומים, אלימות ודיכוי גזעני. לאחר הקמת מדינת ישראל רוב היהודים שחיו במדינות ערב כ-800 אלף נאלצו לברוח לישראל.

 

הכיבוש הישראלי אינו מהווה מקור לסכסוך.

בשנת 1967 מדינות הערב המקיפות את ישראל איימו להשמיד את ישראל ושלחו את חייליהם לגבולות. לאחר שנעשתה מתקפת פתע, צבא הגנה לישראל תוך שישה ימים הביסו את כל צבאות ערב והשלישו את שטחה של ישראל. רצועת עזה הייתה תחת שליטה מצרית, הגדה המערבית הייתה תחת שליטת ירדן. במשך 19 שנים (1948-1967), שבמהלכם הפלסטינים היו תחת השליטה של ​​ירדן ומצרים, אף אחד לא הזכיר אותם. אילו מלחמת ששת הימים לא הייתה מתרחשת הפלסטינים היו ממשיכים להיות תחת העול הערבי ואף אחד לא היה מודאג מכך. הדוגמא הטובה ביותר היא הפלסטינים שחיים במחנות בלבנון ובסוריה. למרות שתנאי המחייה הרבה יותר גרועים שם מאשר בגדה המערבית, לא נשמע קולה של התקשורת בנושא.

רבים חושבים שהיה יכול להיות טוב לו ישראל הייתה נסוגה מהגדה המערבית, אך אחרים מאמינים שזה עלול לסכן את ביטחונה של ישראל. קיימים טיעונים טובים משני הצדדים, אבל הרעיון שהכיבוש אשם בסכסוך הינו כוזב. זה מוכח על ידי שלושה שיקולים. הראשון והברור ביותר הוא שהסכסוך החל זמן רב לפני מלחמת ששת הימים ואפילו לפני שנת 1948. הערבים לא מוכנים לקבל את דו-קיום של שתי מדינות. ההוכחה השנייה – לבנון; למרות שחיילים ישראלים לא נמצאים בשטחה של לבנון, חיזבאללה מחזיקה בעמדה של חיסולה של ישראל. הדבר נכון גם לגבי איראן, אם כי המרחק בינו לבין ישראל הינו 1,000 קילומטרים (כ-620 מיילס) ושתי המדינות, למרות שלפרסים תרבות ושפה שונים לחלוטין בהשוואה לערבים במזרח התיכון, מנהיגים איראניים קוראים להשמדתה של ישראל. מקורו של הסכסוך הוא בכך שמוסלמים לא רוצים לקבל את קיומה של מדינה הלא-מוסלמית במזרח התיכון.

 

בעיית הפליטים הפלסטינים אינה מקור של הסכסוך.

הסכסוך הישראלי-ערבי מוקף בהגזמות ועיוותים רבים, אך יש שקר אחד הגדול מביניהם. זה השקר אודות "הפליטים הפלסטיניים" ואודות "חוק השבות". למי אין הורה, סבא או סבתא, שהיגרו בגלל הסכסוך? מלחמות וסכסוכים אחרים של המאה ה-20 יצרו מאה מיליון פליטים. בסדר העולמי החדש לאחר מלחמת העולם השנייה כל האוכלוסייה הייתה מורכבת ממהגרים. יותר מ-15 מיליון גרמנים נאלצו לעזוב את בתיהם שהיה בעבר במזרח גרמניה. מאות אלפי אנשים בבלקן נאלצו להגר בשל הקמתן של מדינות החדשות. כ-65 מיליון בני אדם במה שכונה פעם ברית המועצות, נאלצו להגר. האם מישהו שמע על 300 אלף מוסלמים שנאלצו לעזוב את בולגריה, או כ-250 אלף יוונים וטורקים שנאלצו לעזוב את בתיהם לאחר שהטורקים כבשו את קפריסין בשנת 1974? בעיות של פליטים ממשיכים. כשני מיליון נוצרים נאלצו להתפנות מהמזרח התיכון בעקבות מתקפות מוסלמיות. אבל ישנה קבוצה אחת בלבד שעליה אתה יכול לשמוע יותר מכל קבוצה אחרת – הפליטים הפלסטיניים.

כתוצאה ממלחמת העצמאות בשנת 1948 היו כחצי מיליון פליטים ערבים שעזבו את בתיהם. רבים עזבו, משום שההנהגה הערבית הורתה להם לעזוב והבטיחה שיוכלו לחזור. בדומה לכל המלחמות היו מקרים מסוימים של פינוי. אבל בניגוד לגרמניה שעזרה למהגרים גרמנים ובניגוד להודו שסייעה להודים, פקיסטן שברך את המוסלמים או ישראל שברכה את הפליטים יהודים, מצרים, סורים ולבנונים לא סייעו לפלסטינים, למרות שמדובר באותם האנשים (בשנת 1948 לא היה הבדל בין כפר ערבי בצפון ישראל לבין כפר ערבי בדרום לבנון). ירדן הייתה המדינה הערבית היחידה שהעניקה אזרחות לפלסטינים. האו"ם הוא חלק מהבעיה. מעטים יודעים כי קיימות שתי סוכנויות הפליטים באו"ם, "UNRWA" רק לפליטים הפלסטיניים, ו-“UNHCR” לכל הפליטים האחרים בעולם. שני הארגונים הללו מגדירים באופן שונה מי זכאי להיקרא פליט. הארגון “UNRWA” מספק מעמד של פליט לילדים של הפליטים הפלסטיניים, כך בכל שנה המספר "הרשמי" של הפליטים הפלסטיניים הולך וגדל.

ורק קבוצה אחת של פליטים לא מושכת תשומת לב, זוהי קבוצת הפליטים היהודים ממדינות ערב. יהודים שנמלטו ממדינות מוסלמיות, מעולם לא גרמו כל נזק למוסלמים, אך כאשר הוקמה מדינת ישראל כ-800 אלף מהם נאלצו לברוח, לעזוב את כל מה היה להם ולהתחיל חיים חדשים בישראל.

 

 

חזרה למקורות.

אנו חיים בעולם פוסט-פוסט-מודרני. אנו שואפים להבין את המציאות לא רק דרך הערוצים המקובלים, אלא גם בדרכים חלופיות של התקשורת. לא מה שמנהיגים אומרים, אלא מה שאנשים חושבים. לא מספרי היסטוריה, אלא מהחקלאים בשוק המקומי. אדם אחד כותב מאמר על חיי היום-יום, האחר עושה סרט תיעודי על ילדים החיים במלחמה. אחד ישדר אופטימיות, אחר פסימיות. כל נקודות המבט השונות הללו יכולות לעזור להבין טוב יותר את הסכסוך, אבל לפעמים כדאי לחזור למקורות, לאופן שבו כל צד מתאר את עצמו. מגילת העצמאות של מדינת ישראל קובעת: "אנו מושיטים יד לכל המדינות השכנות ועמיהן, ומציעים להם שלום ושכנות טובה". במבוא לאמנה של חמאס נאמר: "ישראל תהיה קיימת עד שהאיסלאם תמחה אותה." אין שום סתירה בין אופייה היהודי ודמוקרטי של המדינה ישראל.

הרוב המוחלט של המדינות בעולם הינן מדינות לאום בעלות מכנה אתני ותרבותי משותף. כל המדינות הערביות מזהות את עצמן כמדינות מוסלמיות. רוב המדינות האירופיות והדמוקרטיות גם הן מדינות לאום. במדינות כמו דנמרק, נורבגיה, פולין, איסלנד הנצרות הינה בעלת מעמד מיוחד. גם ליהודים ישנה זכות למדינה משלהם. על הדגלים הלאומיים של 29 מדינות מוצג צלב, על 13 דגלים לאומים מופיע סהר המוסלמי, ורק על דגל לאומי אחת ישנו מגן דוד.

 

מאמר מקורי בשפה האנגלית: כאן

תורגם לעברית ע"י ברוך ליוייב

2 תגובות
  1. Ariel Koren
    Ariel Koren says:

    "עיראק הוזכרה 504 פעמים, אם כי נהרגו יותר מ-4 מיליון עיראקים, רבים מהם כתוצאה מתקריות מול החיילים הבריטיים." – מה? כמה??? 4 מיליון?…

תגובות סגורות